מושל עריץ יהיר ושונא ישראל מושבע, שכן בארמונו המפואר שהתנשא מול הגבעה... הוא הפיל את חיתתו האיומה על יהודי האזור שנאלצו לחכור אדמתם מידיו...

הוא היה גובה את דמי השכירות שלו באכזריות שכזו ולא אחת היה משליך את קרבנותיו הנאנקים לבור תחתיות לו התמהמהו קמעה בתשלום...

הוא ניצל כל הזדמנות נאותה להתעלל בהם ולהפר את שלוותם...

"יהודון עלוב!!" היה שואג בטון פראי מבוסם במשתה שערך לרעיו והיה סובא את המשקה החריף עד מצויו...

"לחיי המושל" – הריעו לו הפוחזים בנשף והיו גומעים אף הם את היינות המשובחים ביותר שהציע להם כשהם מתענגים על תאוותיהם מבלי דעת שבעה...

"לחיי היהודון!" – הוא צרח ונפל מסורבל וכבד לתוך הכורסא, בעוד צחוקם המתגלגל של הערלים והמולתם מתלווים אל שאון נחירותיו...
 
בכל אימת שהיה מבחין בדמותו של יהודי חולפת על פניו, היה מתמלא שצף וחימה איומה והיה קורא לעברו דברי בוז וקלון. הלבוש היהודי הקציף אותו במיוחד ושעה שהיו המה מתכנסים בשווקים

לערוך את קניותהם לכבוד שבת קודש או לכבוד הימים הטובים היה תמיד מפתיע אותם בדיוק אז, ומופיע במרכבתו ההדורה על סוסיו האביריים. היה מאיץ בהם ושואג לעבר היהודי גידופים ודברי חרוף ונאצה. גם על פתחי בתי מדרשם ובתי הכנסת שלהם לא פסחו רגליו והיה מוקיע אותם ומשמיצם לעיני כל.
 
היהודים לא יכלו לשאת עוד בתלאות ובחרפה והיו שופכים את מרי ליבם לפני רבם הקדוש. – רבי – עד מתי??? – הם היו קובלים.

ואיש מבינהם לא היה העז מעולם לדרוך על מפתנה של טירת הפריץ!! היא דמתה בעיניהם לאי נידח בו שורצים רוחות ומזיקים.
 
זה אתה סיים הרבי הצמח צדק את דברי מאמרו הקדוש והותיר מאחוריו את חסידיו התוהים למשמעות העמוקה של הרעיונות. יש מביניהם שעוד זכו לראות את פניו של אביו האדמו"ר האמצעי והקשישים ביניהם אף זכו לשהות במחיצתו הקדושה של האדמו"ר הזקן. עיני כל היו נשואות אל נכבדי קהל אלו ומפצירות בהם לפענח לפניהם ולבאר להם ביתר בהירות את הדברים הנשגבים... אוירה של רוממות רוח אופפת את המקום וכובשת את מציאות "היש" שבהם. לו רק יכלו לשכון במקום הקדוש הזה לעולם... לו רק היו קרני ההוד מתפשטות להן החוצה אל הגלות הקודרת וחולשות על זרועות הרשע ומכניעות אותן, כי אז אולי היה הקץ ליסוריהם ולמכאוביהם הקשים... ובקש אברהם אבינו שעבוד המלכויות תחת אשה של הגהינום... ויסורים ממרקים הטרם יאמרו די??
 
-לחיים! – קורא החסיד הקשיש

- לחיים ולברכה! – עונים אחריו החסידים בלבבות הומים ונשמתם מתענגת על הסוד והרז האלוקיים הטמונים בדברי רבם, עתה חושף אותם לפניהם המשפיע החסיד בבהירות שכזו עד כי חשים המה את הבוסם המשכר המחלחל בעמקי נשמתם. יש ברוחו לבאר מציאות ולצייר אותה עד כי דומה בעינייך כי היא חיה מולך, עומדת וקיימת והיא סובבת והופכת אותך לפרט בתוכה.

" מבשרי אחזה אלוקה" – לוחש התמים לרעו אך הוא מבחין לפתע בגבאי הקרב לאחד החסידים ולוחש באזניו דבר מה.

הלה קם ממקומו והולך אחר שליחו של הרבי ועקבותיו נעלמים במסדרון.

"רבי" מפציר החסיד –" איך אוכלה לשאת בזאת?? הרי הכלבים יטרפוני ?! ושומרו הראש יחסלוני מיד בהתקרבי למקום. ואם בכל זאת אצליח לפלס לי דרך בינות ההמון אל המושל הכלום לא תפגע בי חרבו, עוד בטרם אמסור לו את דבריו הקדושים של הרבי?!" – יבב.

החסיד תלה עיניו בפניו הקדושות של הרבי... לו רק יכול היה לבצע את המשימה הנועזת... לו רק יכול היה להשביע את רצונו הקדוש ... והרוך הנסוך על פניו האציליות של הרבי משכיח קמעה את הסערה שמתחוללת בנפשו.
" אבל רבי, "- הוא תובע – "איך אוכל? איך??"

– עיניו מפיקות הנועם של הרבי ננעצות בו לרגע והוא חש יראת אימים, אך השלווה הנסוכה על בבואתו של הרבי והחן שעליהן מסבים לו קצת רוגע.

"הכלום מפקפק אני בסמכותו של האדמו"ר? המערער אני ומעורר ספק בדבריו הקדושים? ומה עם כוחו של המשלח?" – מייסר אותו מצפונו.

"רבי"– הוא גועה, "אני הולך מיד בשליחות הקודש!!" – הוא ם ואומר לעזוב את החדר אך הרבי מוסיף בנימה שקטה ובמתינות –

"בהתקרבך לארמון אנא כוון נא את השם הקדוש שאני מוסר לך כרגע... ואל תרפה מכוונתך עד לאחר שתעזוב את השער בצאתך את הארמון"

הוא מהנהן בראשו ושביב ניצת בעיני החסיד... אושר מה מציף אותו עמוק בנקודת לבו... נבוך הוא ואינו עומד על המתרחש בקרבו...רגשות שונים מתמזגים בו והם עומדים למעלה מתפיסת הדעת שבו... הוא נושק למזוזה מלווה ע"י מבט רבו וחש אווירה של המלאך הגואל אותו. הוא חומק מהדלת האחורית...

רק ששום אדם לא ישגיח בו... החברה מצפים בערגה לשובו מחדרו של רבם ואולם האיש בושש לבוא!

נעימה חסידית מלווה את צעדיו, המה הצלילים העולים מהאולם שמאחוריו, שזה לפני מה הסתופף בו בינות לתמימים. – ניגון חסידי, עד כמה ערב הוא עתה! – והוא חש כיצד נפערים השסתומים בלבו במפתחות הנעימה, וחודרת אליו תחושה של עונג מעודן. – רבי – הנני יוצא בשליחותך! – והחמימות הזו מתפשטת בקרבו בוקעת ויוצאת החוצה בזרם קולח של דמעות שליש  - רבי – הוא גועה.
 
צעדיו נעשים מהירים יותר ובטוחים יותר הוא עוצר לרגע מסב ראשו אחורנית וצופה ומביט לעבר בית המדרש. הדי הניגון נמהלים באויר הטחוב ונספגים בו אט אט. עינים נוכריות ננעצות בו, אך הוא אינו שת לבו אל המבטים הצוננים הוא כ"כ גאה עתה בלבושיו המגלמים לכל את דיוקנו היהודי!!

"חסיד אני ומקושר ויש לי רבי" – אומרת כל חזותו – "ואני יוצא עתה לשליחות!!" -
 
"אלוקי", הוא נחרד בראותו את ארמון המושל המפואר המזדקר מול עיניו.

"הכלבים הנועזים הללו עוד ישסעו אותי," הוא ממלמל אחוז צמרמורת ופעימות לבו גוברות בקרבו...

הוא מדמה כיצד מפלח את האויר שאון נורא של צרורות ירי מכוון אליו ישירות מאקדחו של שומר הסף. נשמתו הכבידה נעתקת ממנו והוא עומד לשוב על עקבותיו כשלבו נמוג.

"אינני, יכול רבי, אינני" – הוא מתחנן עכשיו על נפשו, אך לפתע הוא נזכר בשם הקדוש שמסר לו הרבי הצמח צדק עוד בטרם עזבו את בית המדרש והוא מכוון את השם בהדרת קודש... רגשותיו קופאים בו עתה והוא קרב ליעד... משהו עצום מבפנים מתניע אותו הוא אינו משגיח בשומרי הראש ולא בכלבי הענק שלהם ולא בהמון שלפניו והוא נבלע בינותם מכוון... ומכוון... , על פניו חולפות דמויות מטושטשות, אבל קלסתר פניו של רבו נגלה לו עתה בברור... והוא מטפס עתה בצעדים קלילים עלי מדרגות הארמון, הוא חולף במסדרון ועקבותיו נעלמים. הוא מכוון את השם הקדוש והוא צועד ישירות אל הדמות הניצבת לה ממול.

"הרבי אמר שכבר הגיע המועד לעריכת התשובה" הוא פולט בנשימה אחת את מילות המסר ואומר לחמוק בטרם... בטרם... אך לפתע הוא נדהם... הוא קורא הכנעה בפנים העריצות והוא מבחין כי השנאה והיהירות נמסים. חיתת האימה שהפיל המושל על הכל לפתע נפוגה...

איה נעלם לו הבוסם התאוותני המשכר? איה חמקו להן קריאות הבוז והגנאי??! והקצף והזעם שכחו. לפתע הוא מבחין בדמות שחוחה ועצב עמוק משתקף לו מבין העיניים השקועות והחסיד חש חמלה רבה ורחמים על הבריון שממולו.

"הרבי אומר שכבר הגיע המועד לעריכת התשובה "– מהדהדים בחלל מילים אלו בתוקף ודמות החסיד נבלעת בהמון מבלי שאיש משגיח בה.
 
אוירה של רוממות רוח אופפת את המקום וכובשת את מציאות "היש"

"לו רק אוכל לשכון במקום הזה לעולם... לו רק היו מתפשטות להן קרני ההוד החוצה אל הגלות הקודרת וחולשות על זרועות הרשע ומכניעות אותן... כי אז אולי היה מגיע הקץ ליסורי ולמכאובי הקשים "– מהרהר ההלך הזר שזה עתה הגיע לבית המדרש ופוקד בו את מקומו. וקרני ההוד אכן מתפשטות להן החוצה וחודרות אלי אל ארמון המשטמה שלי אל הגלות הקודרת שלי והן חולשות עתה על זרועותי ומכניעות אותן לחלוטין. – אוי רבי "– מתייפח האלמוני, "אוי... הקץ ליסורי הקץ למכאובי הקשים" הוא מיבב.

"לחיים!" קורא לעברו חסיד קשיש

"לחיים ולברכה" – עונים אחריו החסידים בלבבות הומים ונשמתם מתענגת.

"לחיים!" – קורא האלמוני – "רק עכשיו אני חש במהותם של חיים... רק עכשיו!! כממש כמו תינוק שנולד זה עתה!"

"לחיים ולברכה!" – הוא קורא שנית וקולו נודם.
 
ומבין אלו שנודעה להם מהותו של האלמוני... יחידי סגולה... ישנם נועזים... והם מרהיבים עוז ופונים אל הרבי בתמיהה...

"אבל רבי" – הם אוזרים אומץ.." אם יש בכח קדושתו להפוך אדם מן הקצה האחד של הבירא עמיקתא ולהעלותו עד לרום המעלה, מדוע, איפוא רבי מתייגעים אנו כ"כ ביסורים שכאלה בעבודת התשובה? מדוע אין כבוד קדושתו מחולל גם  בנו שינויים אלו  בעצמו?" הם מקשים.

ושח להם הרבי –" כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו הוא משגיח בהם והוא מתבונן וסקירתו כללית אך הבחנתו פרטית  היא..

יש מהכבשים הגולשים מטה במדרון... יש המטפסים במעלה הגבעות ...ויש הפונים לנתיבות עקלקלות..הכלום, יוכל רועה לרדוף כל אחד מהם ולהשיבם ממקור תעיתם?"
 
והחסידים קשובים אליו ברתק ומהרהרים...

"יש מי המתדרדר לעומקו של הגיא בעברות של בין אדם לחברו ויש הפונים לנתיבות עקלקלות של חטאים בין אדם למקום יש המטפסים במעלה הגבעות ביהירות וגאוה.. ויש..." – והרבי ממשיך:

"ואם הצאן מועד וכושל כ"כ ונופל בסבך ואינו יכול להשתחרר מהמבוך בכוחותיו הוא האם יועילו  לו שאגותיו של הרועה? האם תצליח הכבשה להחלץ מכבליה ע"י צלילי החליל? – האם יועילו שברי התרועה של השופרלעורר את היהודי הזה והאם יועילו גינוחי התקיעה להדריך אותו?" 
 
לפתע מזנק החסיד דרוך וקורא: "כי אז יבוא הרועה בעקבותיו, ישלח אליו את זרועתיו החסונות וישחררוהו מהסבך ברוך שכזה ובחמלה ואח"כ ירימוהו ברחמים וישאהו בזרועתיו.. הכלום אין המה דימדונים של תשובה עבורו?