או קי, או קי, אני אתן מהפירות, נו פרובלם. אבל אני עבדתי,אני טרחתי, אני טיפחתי, אני הוצאתי את הנשמה, הפירות האלה הם פרי ההצלחה שלי, אז למה שאתן את הפירות הכי טובים?
נטעת עץ, השקית, עדרת, דישנת, טיפחת...
הגעת אל קו הסיום.
יש פירות.
סופסוף אתה יכול להרגיש שהנה הצלחת ויש לך.
אבל אתה יהודי. וכיהודי , אתה מצווה (בזמן בית המקדש) לתת ממיטב פירותיך ביכורים לה'- לתת לכהן.
או קי, או קי, אני אתן מהפירות, נו פרובלם. אבל אני עבדתי,אני טרחתי, אני טיפחתי, אני הוצאתי את הנשמה, הפירות האלה הם פרי ההצלחה שלי, אז למה שאתן את הפירות הכי טובים?
זהו. כאן טמון דווקא סוד העניין.
מצוות ביכורים באה לעקור את הרגשת ה"כוחי ועוצם ידי" ולנטוע במקומה את הענווה של "נתת לי ה'".
ועוד דבר:
הפירות ניתנים לכהן. הוא אוכל אותם - וזה מהווה עבודת ה' ממש כמו קרבן שעולה על המזבח.
כל אחד יכול להיות כוהן. לעבוד את ה' לא רק עם סידור התפילה בבית הכנסת או עם דף הגמרא. גם בשעת הארוחה- ועל ידה, גם בזמן הביזנס- ובאמצעותו- הוא יכול לעבוד את ה', לו רק יעשה את ההכנה הנפשית המתאימה...
בינתיים, נכון רק לרגע בו אני כותבת את השורות האלה, בית המקדש עדיין לא על מכונו, וגם אם יש לי רימונים בחצר עוד איני חייבת במצוות ביכורים.
אבל התרגיל הנפשי החזק הזה קיים גם עתה. להגיד מכל הלב "נתת לי ה'" על כל מה שיש לי ואז השימוש בו עשוי להיות ממש עבודת ה'.
(באדיבות:
חב"ד הודו)
