שבעה קרובי משפחה

דברי התורה בפרשתינו על 'מסית ומדיח' לחטוא נגד קיום המצוות והאמונה בא-ל אחד - מלמדים על רמת ואופי הקשר בין בני משפחה וידידים: שבעה קרובי משפחה במעגל האנושי הקרוב - אב, אם, אח, אחות, אשה, בן ובת, ולזה יש להוסיף חבר וידיד נפש, ומפסוקי פרשתינו על ההסתה, ניתן להבין ולדרג את רמת ההשפעה בין הקרובים והידידים.

בשתי דרכים אדם מושפע מהסובבים אותו לבחור בדרך מסוימת, או בדבר מסוים: 1) באמצעות השכל וההגיון שבמוח, מתוך שיחות, דיונים וטיעונים שכליים, כמו השפעת הרב על התלמיד. 2) באמצעות רגשות הלב, מתוך קירבה אהבה וידידות, כמו השפעה ושכנוע של ידיד אוהב.

למרות שהשפעה שכלית אינה תלויה בקשר וזיקה משפחתית, אדם נורמלי משתכנע ומקבל רעיון השכלתי גם ממי שאינו קרוב משפחתו ואף אינו ידידו, אלא מכל אדם המשמיע טיעונים הגיוניים ושכליים משכנעים, אפילו אם הוא אויב ושונא (כדברי חז"ל "איזהו חכם - הלומד מכל האדם");

בכל זאת במקרה שקיים גם קשר רגשי, יחסי אהבה משפחתיים וידידותיים, יש להשפעה השכלית הרבה יותר עוצמה ונצחיות. עם רעיון שכלי הנאמר על-ידי קרוב או ידיד, קיימת נטייה הרבה יותר חזקה לקבל ולהסכים, מאותו רעיון שיאמר אדם זר ושונא, אפילו שמדובר על השפעה בדרך שכלית-הגיונית ולא בדרך רגשית של אהבה.

לכן למרות שבהשפעה המשפחתית מודגש יותר הקשר הרגשי ובהשפעת מורה ותלמיד מודגש יותר הקשר השכלי, הרי במקרים רבים בכל אחד ממשני ההשפעות - המשפחתי והחברי - יש משני המינים: מתוך הקרבה והקשר המשפחתי נבנה גם הקשר השכלי, לניהול שיחות שכליות בדרך ההגיון, ומתוך הקשר הלימודי של התלמיד - נוצר גם קשר רגשי ומתפתחת חיבה ואהבה.

במאמר שלפנינו ננסה להתעמק באופי ההשפעה בין קרובי המשפחה השונים, ולנתח למי ההשפעה המרבית ולמי ההשפעה המועטת, בדרך כלל. 

קשרי המשפחה אצל אדם נשוי

כאשר מדובר על ילד או נער צעיר, בדרך כלל ההשפעה החזקה ביותר היא של הוריו, אביו ואמו; אבל כאשר מדובר על אדם נשוי, שיש לו כבר משפחה עצמאית, בנים ובנות, מצב הענינים משתנה:

אלו דברי התורה "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך גו'", ופירשו חז"ל "אשר כנפשך - זה אביך", התורה אינה מסתפקת בעצם הדיון בשכנוע והסתה על הזולת, אלא היא נותנת רשימה של קרובי משפחה משפיעים, ומדבריה למדים על רמת יכולת ההשפעה המשפחתית במדרג עולה מלמטה למעלה: 1) אח. 2) בן 3) בת. 4) בת זוג 5) ידיד. 6) אב.

כמובן שיש להבהיר מדוע התורה משמיטה ומתעלמת מהשפעת האמא והאחות, הדבר יובן מתוך ההתבוננות באופי ההשפעה והקשר המשפחתי:

הדרגה הראשונה בהשפעה מבין קרובי המשפחה היא של ה"אח", כי עקב כך שאחים גדלים ומתחנכים בבית אחד, באותה אווירה ובדרך כלל גם באותו מוסד חינוכי - התקשרות השכלית והרגשית ביניהם מפותחת וחזקה, שהאחד יכול להשפיע ולשכנע את אחיו. הדרגה הנעלית יותר בקשר המשפחתי הוא של הילדים, הבנים והבנות, שבשל הקשר הרגשי העמוק והאהבה העצומה של ההורים לילדיהם - הם משפיעים על אביהם אפילו יותר מהשפעת אחיו. הדרגה היותר נעלית בקשר המשפחתי היא האשה "אשת חיקך", שמתוך האהבה והאחווה הזוגית, ההשפעה חזקה אף מהשפעת הילדים. למעלה מזה היא השפעת הידיד, כפי שרואים בחוש שלרע וידיד-נפש השפעה יותר גדולה וחזקה אפילו מבני משפחה, ולמעלה מכל אלו היא השפעת האב, שמטבע העולם, בדרך-כלל הילדים לא רק מכבדים אותו, אלא גם מוקירים ומעריצים אותו ודבריו נשמעים ומתקבלים בכובד ראש.

התורה אינה מזכירה את האחות, היות שמדובר על בני אדם נשואים והשפעת האחות הנשואה על אחיה הנשוי פחותה באופן יחסי. וכך גם התורה אינה מזכירה את האמא (החמות. השוויגער), כי למרות האהבה הגדולה והמיוחדת של ילד לאמו, הרי כשמדובר על ילד נשוי בדרך-כלל מכמה סיבות ההשפעה פוחתת, ובוודאי בהשוואה להשפעתה על הילדים הצעירים הגרים עמה בבית. 

ביאור החסידות

בתורת הסוד מוסבר שבקשר ובזיקה הנשמתית בין קרובי המשפחה, יש אופי מיוחד לכל אחד ואחד, לא הרי הקשר עם ההורים כהרי הקשר עם האחים, הילדים וכו', ולפי זה נבין מדוע התורה פירטה את קרובי המשפחה ולא הסתפקה בעצם ההודעה על השפעת קרובי המשפחה:

כאמור שתי דרכים בסיסיות להשפעה על הזולת - דרך השכל וההגיון ודרך הרגש והמדות - וכל אחת מן הדרכים חלוקה לכמה צורות עם הדגשים יחודיים (ה'אח' העיקר השכל, ה'ילדים' העיקר הרגש, ה'אשה' שילוב של הרגש והשכל שיסודו ברגש, ה'ידיד' שילוב של הרגש והשכל שיסודו במקרים רבים בשכל. ה'אב' שילוב של שניהם מתוך כבוד והשפעת החכמה), הדבר נובע מהשורש הרוחני המיוחד (בעולם הספירות) של נשמת כל אחד ואחד מבני המשפחה, בענף הנשמות המשפחתי.

לכן התורה אינה מזכירה את האחות והאם, כי אופי הקשר וההשפעה הנשמתי שלהם כבר כלול במיני ההשפעות של קרובי המשפחה שהתורה כבר מנתה.

אח רק מהאב או רק מהאם

בשולי הדברים פרט מעניין, התורה כותבת "אחיך בן אמך" מה ענין כפל הלשון, מסבירים חז"ל שהתורה מחלקת את האחים לשני סוגים "אחיך" - זה "אח רק מהאב" ו"בן אמך" זה "אח רק מהאם", והתורה מקדימה את האח מהאב וממשיכה באח מהאם, כי הקשר של אחים רק מהאם חזק יותר מהקשר של אחים רק מהאב:

סיבת הדבר לפי הפשט, כי אצל האחים מהאב עלולה להיות שנאה סמויה, בשל כך שהם עתידים להתחלק בירושת אביהם, ויתכן שהוא משיא לאחיו עצה רעה כדי שהאח ייענש בחטאו ולא יקבל חלק בירושה, וכך הוא ירוויח חלק גדול יותר בירושה [מה שאין כן באחים רק מן האם, שלפי התורה, במות האם אין חלוקת ירושה לילדיה, אלא לבעלה].

לפי תורת הנסתר יש סיבה מעמיקה לקשר המיוחד בין אחים מן האם:

האם משפיעה ונותנת בבניה את הגוף והחומר, ואילו האב משפיע ונותן בבניו את הנשמה והצורה, אם-כן אחים רק מהאב מחוברים ביניהם בעיקר בנשמתם ואילו אחים רק מהאם מחוברים ביניהם בעיקר בגופם, והיות שהמציאות הגשמית-גופנית ("הנפש הבהמית וכוח המתאווה הנקשר בכבד") הרבה יותר מוחשית ודומיננטית, לכן גם ההשפעה שבין האחים הללו - הרבה יותר חזקה ונעלית.


חומרת המסית

במובנים מסוימים המסית ומדיח לחטוא הרבה יותר חמור מהחוטא עצמו, למרות שידי המסית נקיות לכאורה, שכן הוא לא ביצע שום חטא במעשה, הוא רק עודד ודרבן, גירה ופיתה, את המוּסת לחטוא:

המסית מעמיד פני ידיד וחבר, כאילו הוא מתכוון לטובת המוסת, אך בעומק לבבו הוא אדם נוכל, צבוע ושקרן המסתיר את רוע זממו בעורמה, בחכמתו הוא "מלביש" אותם בדברי אהבה וריעות. בעת הצורך המסית ממציא כל מיני היתרים הלכתיים, והוא מנמק את דבריו בטיעונים תורניים ("אשר לא ידעת גו'") שמעשה זה אינו חטא והתורה לא אסרה לעשותו.

וכיוון שמסית הוא הגרוע והנורא ביותר, דינו חמור יותר: במקרה שהמוסת לא ביצע את החטא למעשה, הרי הוא כמובן לא נענש, שכן בית דין אינו מעניש על כוונות לחטוא, כי אם רק על מעשה החטא, אבל המסית נענש על עצם פיתוי הזולת, אף אם הזולת לא חטא.

זאת ועוד, מדין התורה החוטא נענש רק אם התרו בו עדים לפני מעשה החטא, אבל המסית לעבוד עבודה זרה, נענש במוות בסקילה, אף שלא התרו בו עדים, כי חמור במאוד מעשהו של המסית.

להסית לדברים טובים

מרובה מדה טובה ממדת פורענות: אם המסית את חבריו לחטוא עונשו גדול מהחוטא בעצמו, הרי על אחת כמה וכמה שהמשכנע את חברו להתקרב ולעלות בעבודת ה', בתורה מצוות ומעשים טובים, ששכרו גדול ונעלה אף יותר מן המקיים.

וכשם שבצד השלילה, המסית את חברו לחטוא אף שהלה לא חטא - המסית נענש, כך בצד הקדושה המשכנע את חברו להיטיב דרכיו ולקיים תורה ומצוות, הרי אף אם הלה לא קיים מצוות, המשכנע מקבל שכר כאילו הלה קיים את המעשה.

המצב הנפשי בהתדרדרות החוטא

האור החיים לפרשתינו מסביר את המשמעות הרוחנית פנימית בקרובי המשפחה - שיש ארבע דרגות בסטיה מדרך הטוב והישר:

1) מהיצר הרע שבלב. 2) המעשה הרע של החטא גורר ומסית להוסיף ולחטוא בבחינת "עבירה - גוררת עבירה". 3) החוטא בשל נטייתו לרע נקנית בו "כח שלישי, שהוא נפש רעה" המסיתה לחטוא, כשם שצדיק המתעלה במצוות ומעשים טובים זוכה ב"נשמה יתירה" קדושה ונעלית בשל מעשיו הטובים. 4) נכנסת בחוטא "נפש בגדר אחרת שאין למעלה ממנה", ונפשו חוברת ומשתתפת עם חלק הרע ומשתווית לה, עד שהחוטא גומר בנפשו לכפור בעיקר ולעבוד עבודה זרה!

זאת רמזה התורה במנותה את קרובי המשפחה:

1) היצר הרע הוא כמו "אח", המחובר לאדם מרגע לידתו [והמילים "בן אמך" לרמז על חוה "אם כל חי", שבחטאה גרמה לערב טוב ברע, שהיצר הרע יהיה "אח לצרה" בלב האדם]. 2) המעשים הרעים שהאדם עושה שהם מסיתים וגוררים להוסיף ולחטוא, הם כמו "תולדות" ו"בנים זרים" [בנך, הם העוונות שנעשו בתוקף ולהט הטומאה והם מולידות קטגור זכרי חזק, ובתך הם חטאים לא כך גדולים, שהולידו קטגור נקבי, הפחות תקיף וחזק]. 3) שהנפש הרעה הנדבקת על האדם החוטא היא בבחינת אשה זרה המדבקת באדם נפש רעה המסיתה להרע. 4) חיבור והשתתפות מלאה ומוחלטת של נפשו עם הנפש הטמאה החוטאת הדבקה בו, היא בחינת "רעך אשר כנפשך", שהחבר הרע דבק באדם ומשפיע ומסית.

המסית הטוב – הרב והמשה רבינו

ונסיים בדברי רבינו בחיי בקשר ל'מסית' הקדוש והטוב, דמות רוחנית המעוררת יהודים לעבודת ה':

עבודת ה' הנובעת רק מתוך אמונה ברב ובמנהיג ואין האדם העובד את ה' מבין בשכלו וחכמתו את הענין והמעלה בעבודת ה' "אין שלמות לאמונה זו", "לכן יצטרך האדם שלא יספיק לו ענין אמונתו מצד הקבלה בלבד, אלא שילמד ויחכם עד שתשלם אמונתו, שתהיה לו אמונה מצד הקבלה ומצד הידיעה".

דברים אלו היו במוקד שיחתו המפורסמת של הרבי בהתוועדות יו"ד שבט תשי"א, בעת קבלת הנשיאות באופן רשמי - וכה אמר הרבי:

הקשיבו יהודים: בכלל בחב"ד היתה התביעה שכל אחד יעבוד בעצמו ולא יסתמך על עבודת הרביים. זהו ההבדל בין שיטת פולין לשיטת חב"ד ששיטת פולין היא שהצדיק מחיה, אבל אנו חב"ד, צריכים לעבוד כולנו בעצמנו.

והוסיף הרבי ואמר: אינני מסלק עצמי חס-וחלילה מלסייע כפי היכולת, אבל כיוון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, הרי אם האדם לא יעבוד בעצמו, מה יועיל זה שיתנו כתבים ינגנו ניגונים ויאמרו לחיים, צריכים לבד להפוך את השטות של הטומאה והרתיחה של הנפש הבהמית - לקדושה.

גם בנוגע לבנין בית המקדש והגאולה האמיתית והשלימה:

רצונו של הצדיק שהבאת הגאולה לא תעשה רק על ידו, אלא רצונו שכל ישראל ישתתפו, כדברי הרבי בשיחתו המפורסמת בכ"ח ניסן תנש"א "אני את שלי עשיתי ומעתה הדבר אינו תלוי אלא בכם, עשו ככל יכולתכם להביא את משיח צדקנו", וזאת כדי לזכות בענין המופלא של הבאת הגאולה - את כלל ישראל. ויהיה רצון שנזכה במהרה בימינו לביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.