אמרו חז"ל: "אין כל הגלויות האלו מתכנסות אלא בזכות משניות". כוונת הדברים היא, שקיבוץ הגלויות יתרחש בבוא הגאולה בזכות לימוד משניות דווקא. זאת, משום שבלימוד זה יש משהו ייחודי המתקן את החסרונות שמפניהם נשלחנו לגלות – שנאת-חינם וביזוי התורה.
 
חז"ל אומרים כי חורבן הבית השני אירע בעוון שנאת-חנם, וחורבן הבית הראשון אירע בגלל שלא התייחסו לתורה בחשיבות ובכבוד הראויים לה כתורת השם. משום כך, האמצעי המושלם לתיקון העיוותים ולסלילת הדרך לגאולה הוא לימוד תורה מתוך הדרת כבוד, שיש בו גם ממד של אחדות-ישראל. ועל הגדרה עונהבעיקר  לימוד משניות.
 
בלימוד מקרא, התורה שבכתב, אין חידוש בכך שכולם מתאחדים ולמדים באותה צורה, משום שבלימוד זה העיקר הוא אמירת המילים ולא הבנתם (כידוע, שבקריאת תנ"ך יוצאים ידי חובה של מצוות לימוד-תורה גם מבלי להבין). ברור אפוא שבעצם האמירה לא יכולים להיות הבדלים בין איש לרעהו. בלימוד זה גם אין חידוש בכך שמתמידים לזכור שזוהי תורת השם – כי שמו של הקדוש-ברוך-הוא מופיע במקרא על כל צעד ושעל.
 
מאידך גיסא, גם בלימוד גמרא לא ניכרת כל כך אחדות, אך מסיבה הפוכה. בחלק זה של התורה ניתנת במה להסברים שונים והתפלפלויות בדברי המשנה, וההבדל, הקוטבי לעתים, בין הפרשנויות השונות, לא כל כך נותן תחושה של אחדות.
 
דווקא בלימוד של משניות, שהנן פסקי הלכה שאין שום מקום לחלוק עליהם וחייבים לציית להם (וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין לג, א): "כל הטועה בדבר משנה – (פסקו בטל והוא) חוזר (בו)!"), ויחד עם זאת, מוכרחים להבין אותם ולא להסתפק בעצם קריאתם – מביע באופן המובהק ביותר את העובדה, שהקדוש-ברוך-הוא נתן את תורתו האחת לעמו האחד והמאוחד. ולכן לימוד משניות – וכך גם, לכאורה, לימוד בכל ספרי ההלכות – הוא הזרז הטוב ביותר לקיבוץ כל העם מכל גלויותיו, תכף ומיד.