מסכת קשרים חמה הייתה לרב אברהם הרשברג ז"ל, רבה הראשי של מקסיקו, עם הרבי מליובאוויטש. למעשה, היא נטוותה כבר עם חותנו, האדמו"ר רבי יוסף יצחק (הריי"צ) מליובאוויטש.
 
הרב הרשברג נמלט מאירופה עם פרוץ השואה והגיע לארצות הברית. כבוגר ישיבת 'חכמי לובלין' המפורסמת, הוא שאף למלא תפקיד במסגרת לימודית תורנית. לפיכך, כשהוצעה לו משרת רב קהילה בשיקגו התלבט אם לקבלה. בשיקגו לא הייתה ישיבה והרב הרשברג ידע כי בקהילה בה שוררת עזובה תורנית לא יוכל לרוות את צימאונו ללימוד התורה.
 
בתוך כך, הגיע לאוזניו של הרב הרשברג שמעו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש השוכן בניו יורק, והוא החליט לנסוע אליו ולספר לו על לבטיו. הרבי שמע, הרהר רגע ופסק: "תקום ישיבה בשיקגו וכך תיפתר ההתלבטות!". הרבי שיגר עשרה תלמידים מישיבת חב"ד בניו-יורק לשיקגו וכך זכתה הקהילה במקום גם ברב חדש וגם בישיבה של ממש.
 
לאחר הסתלקותו של הרבי, רבי יוסף יצחק, המשיך הרב הרשברג את הקשר החם עם החתן וממלא המקום – הרבי מלך המשיח. לימים, בעידודו של הרבי, קיבל הרב הרשברג את תפקיד הרב הראשי של מקסיקו.
 
בין חוטי הפעילויות הייחודיות בהן ערב הרבי את הרב הרשברג היו כאלה שנמשכו עד איראן. אחת הפעילויות הייתה הצלת אלפי ילדים יהודים, ושנייה – עליה סב סיפורנו הייתה כרוכה בסערה פוליטית מפורסמת.
 
היה זה בשנת תשל"ט (1979), כשנה לאחר המהפכה החומיינית. האיראנים כלאו את עובדי שגרירות ארצות הברית באיראן והעולם כולו רעש וגעש סביב הפרשייה. לאחר מאמצים רבים מצד האו"ם, ניאותו האיראנים לאשר ביקור משלחת מצומצמת של אנשי-דת אצל העצורים, והרבי הפעיל את השפעתו כדי שהרב הרשברג ייכלל בה.
 
לפני צאתו לדרך אל היעד העוין, בא הרב הרשברג אל הרבי כדי לקבל הנחיות וברכת הדרך. "רציתי להיות בטוח שלא אתקע בעצמי באיראן", סיפר הרב לימים.
 
הרבי שלל את כל החששות, צייד את הרב הרשברג בכמה עצות מועילות, ולבסוף הפטיר: "ודאי לא תשכח להדליק נרות חנוכה עם אנשי השגרירות".
 
דברים אלה היו בגדר חידה לרב הרשברג. ראשית, כלל לא היה בטוח בקיומם של יהודים בין אנשי השגרירות. שנית, עד לחנוכה נותרו עוד למעלה מחודשיים ובכוונתו לחזור מאיראן הרבה קודם לכן.
 
לפועל, מסיבות שונות התעכבה יציאתה של המשלחת עד יומיים לפני חנוכה...
 
הביקור בבניין השגרירות הנצור תוזמן לליל חג נוצרי, שחל באותה שנה בעיצומו של חג החנוכה. מבירור שערך, העלה הרב הרשברג כי נמצא בין עובדי השגרירות יהודי אחד והוא קיבל רשות להכניס עבורו חנוכייה עם נרות.
 
האמת הייתה, שבין הנצורים היו שישה יהודים. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בהם למראה רב שבא במיוחד לבקרם ועוד מצויד בחנוכייה. התרגשותם גברה שבעתיים כאשר שמעו כי בניו-יורק נמצא רבי שידע על קיומם וכבר לפני חודשיים דאג כי בבוא החנוכה ידליקו עמם את נרות החג.
 
בהמשך הביקור, הוזמנו חברי המשלחת להשתתף בתפילה המונית בכיכר הראשית של טהרן, בנוכחות האייתוללה חומייני עצמו. בתפילה השתתפו כמיליון איש. הרב הרשברג עמד על במה אחת עם חומייני והשקיף על הקהל העצום. ברגע מסוים כרע כל ההמון והשתחווה אפיים ארצה. כולם, חוץ מהרב הרשברג.
 
בתום התפילה, נקרא הרב הרשברג אל חומייני ונדרש להסביר את הימנעותו מכריעה. הרב הרשברג השיב בפשטות, כי מכיוון שאינו מבין ערבית, לא רצה להשתחוות מבלי שידע אל מי משתחווים. חומייני הופתע מהתשובה, אך נראה מרוצה מכנותה. את שביעות הרצון הזו ניצל הרב הרשברג לקביעת פגישה עמו, שתעסוק בעתיד היהודים באיראן.
 
התייצבותו של הרב הרשברג על במה אחת עם חומייני, זקפה את גבם של יהודי אירן. בשבת שלאחר מכן הגיעו אלפי יהודים להתפלל בבית-הכנסת המרכזי בטהרן, והרב הרשברג נשא לפניהם דברי אמונה וחיזוק.
 
בהמשך, אכן התקיימה פגישה בביתו של חומייני בעיר קום. הרב הרשברג ביקש מחומייני לדאוג כי תופסק ההתנכלות ליהודים, וחומייני הבטיח לפעול ברוח הדברים. חומייני עמד בדיבורו. בחודש אלול של אותה שנה הוטל בלילות עוצר כללי בטהרן, אולם השלטונות הודיעו כי יהודי הנושא טלית ותפילין יוכל לצאת מביתו בארבע בבוקר, כדי להגיע לבית-הכנסת לאמירת סליחות.
 
הרב הרשברג מסכם את אותה נסיעה כהצלחה אלוקית. "הכול תודות לברכתו ועצותיו המופלאות של הרבי".