בהגדה של פסח מופיע הדיון בין התנא בן-זומא לחבריו על העיתויים בהם מזכירים את יציאת מצרים. בן זומא דורש כי יש להזכיר זאת בכל יום ובכל לילה. חכמים מוסיפים כי נמשיך להזכיר זאת גם בימות המשיח.
 
בגמרא מתואר המשך הדין ודברים שבין התנאים: "אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח – והלוא כבר נאמר, "הנה ימים באים, נאום השם, ולא ייאמר עוד 'חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים', כי אם 'חי השם אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר באו שם' (ומשמע כי לא יזכירו את מצרים והיציאה ממנה דווקא)? אמרו לו: לא שתיעקר (הזכרת) יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא (הזכרת) שעבוד (ה)גלויות (האחרות) עיקר, ויציאת מצרים טפל לו".
 
המשמעות הפנימית של הדיאלוג הזה מוסברת בתורת החסידות: קיים הבדל מהותי בין תבוסת כוחות הטומאה ביציאת-מצרים לבין תבוסתם בגאולה האמתית והשלמה. בגאולת מצרים נוצחו הכוחות השליליים – אך לא נכחדו. בגאולה השלמה, לעומת זאת, הם ייכחדו לנצח.
 
התזכורת היום-יומית של יציאת מצרים נועדה לחזק אותנו במאבק נגד כוחות הטומאה, שהם היצר-הרע וכל מה שהוא מייצג. היא מזכירה לנו שבעצם זו מציאות שכבר נוצחה בעבר, כך שבוודאי נצליח להמשיך ולנצחה – עד להכחדתה הסופית מן העולם. לפיכך, כאשר כבר יסתיים המאבק, והעולם כולו יתעלה למצב בו אין שמץ של רוע – ההיגיון אומר כי אין טעם להמשיך ולהזכיר את יציאת-מצרים! וזו אפוא עמדת בן-זומא.
 
על כך השיבו חכמים, כי אמנם בעת ההיא נתעלה למדרגה גבוהה וכבר לא יהיה רוע, אולם גם אז תהיה בנו מעלה רוחנית מסוימת, שתנבע מייחודיותה של ההתמודדות עם הרוע כפי שהייתה ביציאת-מצרים. אמנם זו מעלה טפילה בחשיבותה ביחס למעמד ומצב הכללי שלנו בזמן הגאולה, אולם עדיין זו תיקרא מעלה. ולכן גם לעתיד לבוא ימשיכו להזכיר את יציאת-מצרים.
 
מקורות: תלמוד בבלי ברכות יב, ב. שיחת הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שבת פרשת שמות תשנ"ב סעיפים ד-ה.