ההלם היה מושלם. הנוכחים נותרו פעורי-פה עוד שעה ארוכה לאחר צאתו של הרב שלמה קונין מהאולם. הדברים היו חדים כתער ולא היה מקום להשתעשע בדמיונות.
 
קליפורניה, תשמ"ה (1985). לאימפריית השלוחים של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח כבר היו ברחבי מדינה זו בלבד מאה ושלוש זרועות. מאה ושלושה שלוחים, מאה ושלושה בתי-חב"ד, כולם תחת אחריותו של הרב שלמה קונין, המנכ"ל הראשי של המוסדות.
 
ההודעה שקיבלו כל מאה ושלושה השלוחים ביום סתמי של אמצע השנה הפתיעה אותם מאוד: הרב קונין מזמן את כולם לאסיפה דחופה. איש בל ייעדר!
 
קשה וצפופה עבודתם של השלוחים ומזה זמן רב לא פגשו איש את רעהו. כלל לא תזיק להם פגישה כזו. אבל הבהילות שניבטה מבין שורות ההודעה החשידה משהו. הניסוח הנחרץ, העיתוי המאוד לא צפוי – תחושת הבטן של רבים הייתה לא כל כך טובה.
 
ואמנם, התחושה לא כיזבה. בראשית דבריו, דרש הרב קונין מהנאספים להתחייב לא להדליף מילה וחצי מילה ממה שהם עתידים לשמוע, ומיד – מבלי להותיר זמן רב לניחושים – הנחית על כולם את המהלומה: "לפני שבועיים חשתי שלא בטוב וניגשתי להיבדק אצל רופא. סדרת בדיקות וצילומים גילתה כי חליתי, לא עליכם, במחלה ממארת. גדולי הרופאים טוענים כי נותרו לי רק חודשיים ימים של חיים. הגעתי אפוא למסקנת בזק תכליתית, כי מחובתי לחלק את תפקידיי כמנכ"ל המוסדות בין כמה מכם. בזמן הקצר שנותר לי, אסע לניו-יורק, אל מקור ההשראה של חיי – הרבי – ולבלות בצלו את שארית ימיי".
 
השלוחים הביטו זה על זה בעיניים קמות. לא האמינו למשמע אוזניהם. הרב קונין נמנע מלהחצין רגשות ובטון מעשי, לאקוני משהו, החל להקריא מתוך רשימה מסודרת את חלוקת תפקידיו בין עמיתיו. בקור-רוח בלתי נתפס סיים את דבריו ויצא את אולם הישיבות, מותיר אחריו ציבור המום, שמתקשה לעכל את הבשורה המרה.
 
עתה, משהרגיש כי המשימה החשובה ביותר מאחוריו, חזר אל חוג המשפחה. רוב בני המשפחה עדיין לא ידעו בכלל על המחלה שהתגלתה בגופו של האב. שלא לדבר על תוכניתו, 'לברוח' מהם אל בית-המדרש של הרבי.
 
למען האמת, לאחר שעיכלו את המידע הנורא, הבינו מאוד ללבו של אביהם היקר. דווקא משום שמכירים אותו היטב ידעו, כי מעשה כזה במצב כזה הכי צפוי מצדו של אביהם. הרב קונין ביקש מאשתו ומילדיו כי לא יעצרוהו בדרכו, והם, כואבים והמומים, נשכו שפתיים וקיבלו את גזר-הדין בדומייה. בתוך עשרים וארבע שעות כבר היה הרב קונין על מטוס שחרטומו פונה מזרחה, לכיוון ניו-יורק.
 
הרב קונין מצא לעצמו פינה שקטה בבית-המדרש ההומה, המפורסם בשמו – '770' – והתיישב ללמוד. את מכריו מבין תושבי המקום, שהרימו גבה למראהו – פטר באמרות שונות וחזר לתלמודו. לא היה לו שום חשק להשתפך בפני איש, או להעביר את זמנו בשיחות רעים בטלות. עוד מעט הוא עומד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, ומן הראוי לנצל את הזמן כמו שצריך.
 
שעות ארוכות הקדיש הרב קונין לרשימת מפעליו. הוא העלה על הכתב את כל מוסדות התורה ומרכזי החסד הכבירים שייסד והפעיל בקליפורניה, מקום שליחותו. כאשר הייתה הרשימה מוכנה, צירף אליה את החלוקה מחדש של העבודה שערך בין עמיתיו השלוחים, וכל זאת, יחד עם תיקו הרפואי שהכיל את כל הבדיקות ואת כל חוות-הדעת הרפואיות, הכניס למעטפה גדולה שיועדה לרבי.
 
מין שלווה אפפה את הרב קונין. הוא לא התמרמר על מצבו. אדרבה, לבו התרונן בהודיה לבורא העולם על שזיכה אותו לשמש במשך שנים שליח של הרבי ולמלא את רצונו הקדוש.
 
שעה קלה לאחר שהעביר את המעטפה, חיפשו אחד ממזכירי הרבי. "זה שלך", הושיט לרב קונין את תיקו הרפואי.
 
הרב קונין לא הבין: "הכנסתם את המעטפה לרבי?".
 
"כן", השיב המזכיר. "הרבי החזיר לך את התיק הרפואי, וראה מה כתב עליו". כתב יד קודשו של הרבי התנוסס על התיק באותיות קידוש לבנה: "היה והלך".
 
היה – והלך! משמעות הדברים הייתה ברורה ומובנת. הרב קונין התעשת במהירות. לחסיד כמוהו לא היה צורך ביותר מכך. הוא שינה אפוא בן רגע את תכניתו וסב על עקביו – חזרה לקליפורניה. חזרה אל סדר-היום העמוס השוטף בניהול המוסדות. הוא לא טרח אפילו לגשת לבדיקות שגרתיות. לשם מה להיבדק, אם קבע הרבי כי הכול נעלם?
 
את הרב שלמה קונין תוכלו לפגוש גם היום, 32 שנים אחרי ה"חודשיים שנותרו לו לחיות", כשהוא מנהל ביד רמה את מוסדות חב"ד בקליפורניה. לחלופין, אפשר גם לפגוש אותו מפעם לפעם בבית המדרש של הרבי, שם בוודאי לא תחמיצו את קולו הלבבי, בעת שפוצח בניגון מרומם בעיצומה של התוועדות חסידית.