ביום האחרון ללימודים, סיים המורה שניאור את השיעור ונפרד במבטו מהעבודה שאהב. מסיבות שונות שאינן תלויות בו ידע שבשנה הבאה כבר לא ישוב למסדרונות בית-הספר.
 
באיזו תעסוקה לבחור? המצב היה מבחינתו מבלבל ולא ברור. לעתות כאלה ביקש הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מכל יהודי לקיים את הוראת המשנה "עשה לך רב" ולמנות לעצמו רב, לא רק רב מורה הוראה בהלכה, אלא רב יועץ מסייע ומכוון בהחלטות חשובות בחיים, הן בעניינים רוחניים והן בעניינים גשמיים. מה שנקרא בעגה החסידית 'משפיע'. וזה בדיוק מה שעשה שניאור – הוא החליט להתייעץ עם המשפיע שלו.
 
המשפיע הכיר את הנטיות המתמטיות של שניאור והוביל אותו למסקנה שהנהלת חשבונות זו אפשרות מומלצת עבורו. שניאור התעניין בקורסים בנושא וסיים את לימודיו בהצלחה.
 
כעת נותרה רק בעיה 'קטנה': למצוא מקום תעסוקה. כידוע לכול, המרחק בין לימודים לתעסוקה הוא לעיתים רב. התעודה המפוארת שבאמתחתו התמהמהה מלהוכיח את יכולותיה, והעבודה המיוחלת בוששה מלהגיע. שניאור שלח קורות חיים לכתובות שהופיעו בכל מודעת 'דרוש', אך בכל מקום צצו בעיות מבעיות שונות שגרמו לו להידחות. שאלת השאלות הייתה "האם יש לך ניסיון?". ברוב מקומות העבודה העדיפו מנהל חשבונות מנוסה ושרזי המקצוע אינם חדשים לו. לא כזה שבא ללמוד במקום הכול מבראשית.
 
במסגרת חיפושיו העקשניים לעבודה נתקל במודעה בה נכתב שבנק דיסקונט מחפשים מנהל חשבונות. "מה יותר טוב מזה?", ניסתה האופטימיות לדפוק בדלתו. "חברה גדולה ומסודרת, בנק ידוע ומכובד". אלא שהמציאותיות לא הניחה לו להשתעשע בתקוות הקסומות זמן רב. 'כן, בטח. עד שהם ישאלו אותך אם יש לך ניסיון – או אז תיאלץ להגיד להם תודה רבה בנימוס ולהסב פניך אל הדלת'.
 
מכל מקום הוא הגיש מועמדות, אך השתדל לא לתלות בה תקוות גדולות. בינתיים הזדמנה לו עבודה פשוטה ולא מכניסה במיוחד והוא לקח אותה בשתי ידיים.
 
חודשים נקפו. חודשים של ציפייה תמידית למצוא עבודה אחרת. רגעים יקרים מזמנו בזבז שניאור על ראיונות עבודה שונים ומבחני מועמדות. התוצאה של כולם הייתה זהה.
 
הדבר כמובן נתן את אותותיו בבית. כשחשים חסר אפילו בדברים הבסיסיים ביותר, המצב הולך ונהיה מתוח. באחד הימים הוא נכנס הביתה כשאשתו מראה לו מעטפה שהתקבלה בדואר. שמא מדובר בבשורה טובה? ניסה להשתעשע בתקווה, אף שידע היטב שהודעה על קבלה לעבודה מודיעים בדרך כלל בטלפון ולא בדואר.
 
מסתבר שאשתו התכוונה למשהו שונה לחלוטין. "חברתי הטובה עומדת להתחתן". זו הייתה הזמנה לחתונה שעמדה להתקיים בעוד ימים מספר. היה ברור לאשתו שהיא תגיע לחתונה וגם שניאור הסכים שחשוב להשתתף בחתונה. אך המצב הכלכלי הדחוק עמד מולו ולא נתן לו מנוח. "כיצד נוכל להרשות לעצמינו להוציא הוצאה משמעותית כמתנת חתונה – הרי בקושי רב אנו מצליחים לממן את הוצאות היום יום?".
 
אשתו הנהנה בעגמומיות. אכן המצב לא פשוט, אך מדובר בחברה טובה.
 
המקרה הזה גרם לשניאור צער מיוחד והוא החליט לכתוב לרבי מלך המשיח על מצבם הכלכלי העגום. במכתבו הוא פרט את הקשיים והניסיונות, את הלימודים שלמד ואת כל מקומות העבודה אליהם הגיש מועמדות.
 
לאחר ההכנות הראויות, הוא הכניס את המכתב לאחד מכרכי 'איגרות קודש' – סדרת המכתבים של הרבי – כמנהג החסידים כיום, על סמך הוראות בעבר של הרבי. היה זה כרך ט"ו, והעמוד שנפתח לו הופיעה איגרת ה'תצ"א (5491), שם מתייחס הרבי לפשרו של המנהג לתת מתנה לחתן ולכלה ביום חופתם. הרבי מסביר כי ביום שמוחלים לחתן ולכלה על כל עוונותיהם הם עומדים במצב שקדם לגזירה "בזיעת אפך תאכל לחם" ולכן מעניקים להם מתנות, שזו פרנסה ללא זיעה ויגיעה.
 
שניאור נדהם. הרבי אפוא מורה לו ברמז עבה כי עליהם להשתתף בחתונה ולהעניק מתנה...
 
נו טוב, הרהר. נקווה כי גם עלינו תחול הברכה שנתפרנס ללא זיעה ויגיעה.
 
כעבור כמה ימים מאותה חתונה, צלצל הטלפון בבית. שניאור הרים כלאחר יד. על הקו דיברו ממחלקת כוח אדם של בנק דיסקונט. כן, שניאור התקבל למשרה אותה רצה. הוא השיג פרנסה בלי "בזיעת אפך תאכל לחם", בדיוק כפי שכתב הרבי.