בהבטה ראשונה על אורח החיים המונחה על-ידי התורה הקדושה, נראה כי זהו אורח חיים דחוס, שלא מאפשר לנהוג בחופשיות. המצוות מגבילות את חופש הפעולה של האדם, הן באלו הקשורות ל"עשה" והן באלו המצוות על "לא תעשה". אולם התבוננות מעמיקה יותר לחיים בדרך התורה הקדושה, פותחת בפנינו צוהר חדש ונפלא.
 
כמה פעמים בחיינו הגענו למצבים בהם הבנו כי אנו חייבים לעצמנו קצת מנוחה? לעצור את הסערה של החיים השוטפים ולנשום אוויר אחר. לאחר מכן יכולנו לחזור לשגרת החיים רעננים ומחודשים והבנו כי אותו פסק זמן היה נחוץ לנו. כזה הוא טעם החופש; להסיר מעלינו את טרדות היום-יום, לשכוח ממצב החשבון בבנק ומהחוב במכולת – ולחיות בעולם אחר. 
 
בעצם ממה אנו זקוקים לחופשה, והרי אנו חופשיים כל ימינו? האם מישהו כלא אותנו במעצר, ממנו אנו זקוקים להשתחרר?
 
נכון, אנו מורשים לעשות ככל העולה על רוחנו, אולם למרות זאת המחוייבות לשגרה, לעבודה ולפרנסת הבית – כולאת אותנו בתחומי החיים. אם כן, חופש אינו בהכרח יציאה מבית מעצר; חופש הוא האפשרות להיות נתון בידי עצמך, מבלי להיות כפוף למאומה.
 
הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת כי החיים הם רצף של משיכות בין ניגודים. במהלך החיים אנו מוצאים עצמנו פעמים רבות במצבים בהם אנו מבקשים להיות השליטים היחידים בחיינו ולעשות את הנכון באמת. לחיות לפי מה שטוב לנו באמת, משוחררים מיצרנו, מתאוותנו ומהדחפים הטבעיים עמם נולדנו – המגבילים אותנו מלהגיע אל היעד.
 
בתלמוד הבבלי נכתב כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"; בכל יום אנו יכולים וצריכים לצאת מאותן מוגבלויות, ולעשות זאת באותו אופן בו יצאו אבותינו ממצרים, ואף טוב מכך. שכן יציאתם של בני ישראל משעבוד המצריים, לא הייתה בכדי לחיות חיי הוללות ופריקת עול, אלא כדי לקבל את העול האמיתי של הקדוש-ברוך-הוא ותורתו, אותה תורה שזכו לקבל במעמד הר-סיני – שלשמו יצאו ממצרים. 
 
בכך זכו בני ישראל לחירות אמיתית, מבלי להיות כלואים בתאוות החיים; מבלי שהדחפים הטבעיים ינהלו את חייהם ויקבעו עבורם את סדר היום, אלא על מנת לחיות חיי אושר אמיתיים ולעשות את הנכון באמת.
 
יציאת מצרים לא הייתה אירוע חד-פעמי. גם לנו ניתן הכוח להמשיך את אותה יציאה לחירות, בכל יום ויום מחיינו. אמנם לא נצטרך לחצות את הים ולהתמודד מול צבא מצרים המאיים להשמידנו, אך בחיינו כעת נוכל לחוות את היציאה ממצרים, ואף לעשות זאת טוב יותר מאשר בפעם הראשונה.
 
המילה מצרים טומנת בתוכה את הלשון מיצר – שמשמעותה הגבלה; היציאה ממצרים היא היציאה מהמגבלות שמציבים בפנינו החיים. אם ננצח את פיתויי החיים ונשבור את מעגל ההרגלים – אותו אימצנו לחלק מחיינו – נוכל לצאת לחירות אמיתית.
 
ולא נדרש הרבה. כל שעלינו לעשות הוא ליצוק מעט תוכן יהודי לתוך חיינו. בין היציאה לבלות, הקניות, העבודה הקדחתנית ושאר המחויבויות של חיי היום-יום הדחוסים, נשבץ הוספה במצוות ומעשים טובים, כדי שלא נהיה שבויים בעמל החיים.
 
על היבט נוסף של החירות האמיתית, נוכל ללמוד כאשר נתבונן כיצד מוגדר המושג 'חירות' בארבעת הרמות מהן מורכב עולמנו – הדומם, הצומח, החי והמדבר. הדומם מסתדר ללא אור שמש וללא מים, אולם עבור הצומח – אם לא יקבל גשם ואור שמש – ייחשב הדבר עבורו לחיים ללא חירות, שכן בלעדיהם הצומח אינו יכול לממש את הפוטנציאל הגלום בו. החי, לו יש את פוטנציאל התנועה, לא ירגיש חירות אם יקבל רק את האור והמזון הדרוש להתפתחותו, אך תישלל ממנו יכולת התנועה. הוא ירגיש כבול.
 
גבוה משלושתם הוא המדבר, שמעבר ליכולת התנועה, יש לו גם יכולת חשיבה והשגת דברי חכמה. כאשר יתנו לאדם את כל צרכיו הגשמים, ואף יאפשרו לו את יכולת התנועה, אולם ישללו ממנו את האפשרות ללמוד, להחכים ולבטא את דעותיו – הוא יחוש כבול. אנשים המתגוררים במדינות קומוניסטיות בהן נשלל חופש המחשבה והדיבור מרגישים כבולים וכלואים. הם אינם מרגישים חופשיים, גם אם מצבם הגשמי שפיר לחלוטין. הסיבה לכך היא, משום שהם אינם יכולים לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם.
 
נעלה מכולם הוא היהודי, שכפי שהוסבר לעיל מכיל בקרבו נשמה א-לוהית. הנשמה הא-לוהית מעניקה ליהודי יכולות גבוהות יותר משאר האנשים – יש לו יכולת לקחת את החומר הגשמי, להעלותו אל החומר הרוחני ולחברם יחד. אלו הן יכולות רוחניות כבירות, שניתנות למימוש אך ורק באמצעות לימדו התורה וקיום המצוות. ומכיוון שליהודי יש פוטנציאל רוחני אדיר – הרי כל עוד הוא אינו מממש את יכולותיו הרוחניות, דומה הוא לצומח שאינו מקבל אור ומים, לבעל-חי שאינו מקבל יכולת תנועה, או לאדם שאינו יכול להחכים ולבטא את דעותיו.
 
מכאן, שהחירות האמיתית של היהודי, היא בלימוד התורה וקיום המצוות, שעל ידם מצליח היהודי לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. זוהי הסיבה שיציאת מצרים, ממנה עשו בני ישראל את דרכם לקבלת התורה – נחשבת יציאה לחירות אמיתית.
 
היציאה ממצרים היא היציאה מההגבלות שלנו כבני אדם. לפעמים, כדי לעשות מעשה טוב או מצווה כלשהי, אנו נדרשים למעט אומץ והקרבה. לנצח את עצמנו, את הטבע שיצר בנו הבורא, המהווה לנו ניסיון.
 
לאחר שעמדנו בניסיון והקרבנו מעצמנו למען המטרה, אז נוכל לומר כי נותרנו חופשיים. שלא הוגבלנו בטבע העולם, אלא עשינו את הטוב באמת – לנו ולעולם כולו.
 
כך יהיה בגאולה האמיתית והשלימה. הרע יכחד והטוב ימלא את העולם כולו. לא נזדקק להתעלות מעל חשבונות אישיים ולנצח בניסיונות כדי לעשות מה שנכון, מכיוון שהקדושה תמלא את העולם כולו.
 
נזדמנה לידינו האפשרות לחיות כבר כעת במצב של גאולה, של חירות אמיתית – עלינו לעשות הכול כדי שלא נחמיץ אותה.
 
בהקשר זה נביא את דברי הרבי מליובאוויץ' מלך המשיח כי "בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (שאני נבראתי לשמש את קוני), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, כיון ששינוי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי פרטים שבחייו גורמים אי שקט תמידי, ש"שובר" אותו;
 
"דווקא כאשר הוא מרגיש את המטרה - הכוונה והתכלית - הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי פרטי החיים, ובמילא – לשלמות האדם, וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.
  "ויתרה מזו", אומר הרבי, "זה מביא מנוחה לא רק לאדם עצמו, אלא גם לכל העניינים שהוא עושה בעולם, שהם נעשים בשלימות יתרה וביתר הצלחה כאשר נעשים מתוך מנוחה, עד שזה מביא מנוחה בכל העולם כולו".