מתוך תהייה זו הבין אברהם כי יש מנהיג לבירה, יש א-ל עולם – מציאות אחת שהיא אחד עם העולם הגשמי עצמו – מציאות שאינה נפרדת מהעולם, אלא היא המציאות האמיתית של העולם, שמהווה אותו ומנהלת אותו בכל רגע ורגע

כך גם קיום מצוות ה' על-ידי הנבראים, ביחס אל הבורא: דווקא כאשר בן-אנוש מקיים את ציוויי הבורא בעולם בו אור הא-ל נעלם ומכוסה - נגרם לפניו יתברך נחת עצום. כיון שיש כאן חידוש נפלא, בכך שאורו יתברך יורד ומתלבש גם בעולם בו ישנה הגבלה המכסה על אור ה'.

גזירה רוחנית זו התבטלה במתן תורה, כשהבורא הכניס את חכמתו העליונה הנעלית ביותר, הלכות התורה - בדברים הגשמיים. כמו הציוויים שניתנו בעשרת הדברות, שהינם ציוויים על עשייה גשמית דווקא, כמו "לא תגנוב", "כבד את אביך ואת אמך", "שמור את יום השבת לקדשו" ועוד.

ישנם מצבים בהם אנו נמצאים בירידה – אף אחד לא סבור כי המושג של דיכדוך לא קיים עוד. אולם גם בשעת הירידה עצמה, לא משתנית הכוונה הפנימית של התהליך – והכוונה בכל ירידה היא כדי להגיע לאחריה לעליה גדולה יותר. בשפת החסידות מוגדר תהליך זה כ"ירידה לצורך עליה".

בהבטה ראשונה על אורח החיים המונחה על-ידי התורה הקדושה, נראה כי זהו אורח חיים דחוס, שלא מאפשר לנהוג בחופשיות. המצוות מגבילות את חופש הפעולה של האדם, הן באלו הקשורות ל"עשה" והן באלו המצוות על "לא תעשה". אולם התבוננות מעמיקה יותר לחיים בדרך התורה הקדושה, פותחת בפנינו צוהר חדש ונפלא.

גם אם אדם היה טמא, הרי שתמיד יש לו הזדמנות חוזרת לתקן את מעשיו. למרות שלא היה טהור - אלא היה במצב של טומאה עד שלא יכול היה להביא קורבן - בכל זאת ניתנת לו הזדמנות נוספת להתקרב אל ה' ולהשלים את מה שהחסיר.