ההבדל שבין נברא לבין בורא הוא הבדל מהותי, והוא שונה מההבדל בין שני דברים עם קווי אופי שונים, שיש ביניהם גם תכונות משותפות; למשל ההבדל בין הטיפש לחכם הוא הפרש ברמת המשכל שלהם, אבל למרות זאת שניהם בני-אדם, וגם הטיפש יוכל להתנהג כמו חכם אם רק תוסיף לו את רמת המשכל של החכם. שונה מכך הוא ההבדל המהותי בין נברא מוגבל, שלעולם לא יוכל להשתוות לבורא שהוא אין-סופי ואינו נתפס בהגדרות העולם כלל.
 
משל לכך ניתן להבין מההבדל בין אדם לבין נמלה: תהיה הנמלה "חכמה" ככל שתהיה, לעולם היא לא תוכל לפתור חשבון במתמטיקה או להנדס תוכנת היי-טק.
 
כך יהיה מוזר לשמוע שאדם קיבל מתנה מנמלה, בזמן שהמתנה הכי יפה שיכולה הנמלה להעניק לחברתה היא פירור אוכל – דבר שאין לו כל ערך אצל האדם. שכן מושגי הנמלה והאדם הם מושגים אחרים לגמרי ולנמלה אין כלל אפשרות להבין את מושגי האדם.
 
אם כן, כיצד זה שנברא מוגבל כאדם יוכל לגרום נחת-רוח לבורא בקיום מצווה גשמית – בה בשעה שמושגי הנברא ומושגי הבורא אינם משתווים כלל?
 
על כך מוסבר במשל ממלך גדול שלא חסר דבר באוצרותיו. יום אחד התאספו כל אוהביו ורצו לתת לו מתנה כדי לשמחו. חשבו האוהבים מה יתנו לו מתנה – והרי יש לו הכל? יש לו זהב ויהלומים ולא חסר לו מאומה. לבסוף קם אחד מיועציו ומצא רעיון: יביאו למלך ציפור מדברת – תוכי בלשוננו - ודבר זה יגרום לו להנאה ושמחה, שכן במתנה זו ישנו חידוש שאין למלך בכל אוצרותיו הרבים. למרות שערכו של התוכי פחות בהרבה מכל אוצרות המלך, אולם השמחה שמתנה זו תביא למלך תגיע מהשעשוע שיש בה. מהחידוש שבמתנה זו.
 
איזו הנאה תהיה למלך מתוכי מדבר, כשכל יום הוא רואה אנשים רבים המדברים? אלא שיש כאן חידוש עצום בבעל-חי שמדבר לעומת אדם שמדבר. כשאדם מדבר, זהו דבר שאין בו כל חידוש; לעומת זאת כאשר התוכי מדבר, הרי ההתלהבות וההנאה נגרמים מהחידוש והשוני.
 
כך גם קיום מצוות ה' על-ידי הנבראים, ביחס אל הבורא: דווקא כאשר בן-אנוש מקיים את ציוויי הבורא בעולם בו אור הא-ל נעלם ומכוסה - נגרם לפניו יתברך נחת עצום. כיון שיש כאן חידוש נפלא, בכך שאורו יתברך יורד ומתלבש גם בעולם בו ישנה הגבלה המכסה על אור ה'. זאת בשונה מכל שאר העלומות הרוחניים העליונים, בהם אין כלל מציאות של רע או של הסתר על אורו יתברך וכשאור הא-ל מתגלה בהם הרי אין בכך חידוש.
 
כשנברא גשמי מקיים את רצון ה' בתוך העולם הזה, הרי דווקא בגלל היחודיות בכך שאין כל יחס בין הבורא לנברא, נגרם על-ידי כך נחת עצום לפניו יתברך.
 
רבי שניאור-זלמן מליאדי יצא פעם לקהל חסידיו ואמר להם כי דווקא בגן-עדן חשים ביוקרו של עולם הזה; לא רק מלאכי השרת - אמר רבי שניאור-זלמן - אלא אפילו נאצלים הראשונים - היו מוותרים על הכל בעבור תפילה אחת בה משבח היהודי את הבורא בעולמנו הגשמי, כשהוא אומר אותה בכל כוחו וכוונתו.