המדרש מלמדנו כי הנשמה נקראת בחמישה שמות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מוסבר בתורת החסידות, שאין אלה חמישה שמות בלבד, אלא חמש דרגות שהם חמישה רבדים שונים בנשמת היהודי, המהווים את המבנה האנטומי שבה: 'נפש' - זו הדרגה שמחיה את פעילותו המעשית של האדם; 'רוח' - מחיה את הרגשות, את המידות; 'נשמה' - מחיה את השכל וההבנה; 'חיה' - קשורה לכוחות כלליים יותר, כמו רצון ותענוג; ואילו ה'יחידה' - היא עצם הנשמה - הנקודה העצמית, בה לא שייך לעשות חילוקים לפרטים, כי היא נקודה אחת שאי אפשר לחלקה.
 
ארבעה הכוחות הראשונים בנשמת היהודי: "נפש", "רוח", "נשמה" ו"חיה", הם כוחות בעלי אופי מוגדר – יש להם 'תחום' ספציפי אותו הם מרכיבים בנשמה וממילא תחום זה הוא מוגבל. בכוחות אלו גם יכולים לחול שינויים; ומכיוון שהתנהגותו של האדם (כמו מעשיו, רגשותיו ורצונותיו) משתנה לעיתים, אפשר גם לפגום בדרגות הללו של הנשמה. אדם שפוגם בנשמה כתוצאה ממעשיו, פוגם בדרגת ה'נפש' שבו; מי שלוקה במידות רעות - פוגם ב'רוח' שבו; וכך יכולה להיפגם כל בחינה שבנשמה כתוצאה מפעילות שלילית באותו תחום.
 
אבל בחינת ה'יחידה' היא הנקודה הפנימית – ה'עצם' של הנשמה. נקודה זו נקראת בלשון החסידות 'נקודת היהדות' והיא אינה מוגדרת ואינה מוגבלת, לא יכולים לחול בה שום שינויים ובה לא ניתן לפגוע. עליה נאמר: "יחידה לייחדך" - היא נשארת תמיד "חבוקה ודבוקה בך" - קשורה ומאוחדת עם הקדוש-ברוך-הוא.
 
האהבה הנסתרת לה' הקיימת בנשמתנו, מתעוררת מבחינת ה"יחידה" שבנשמה - הבחינה שלא יכולה להיפגע לעולם. דרגת ה'יחידה' אינה מתגלית (באופן מודע) במהלך החיים השיגרתי. היא באה לידי ביטוי כאשר ישנו ניסיון של פגיעה בעצם הקשר של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא. למשל, כשמעמידים יהודי בניסיון של עבודה-זרה. או-אז מתעוררת דרגת ה"יחידה" שבנשמתנו ומתגלית, והיא מביאה את האדם עד למסירות-נפש בפועל.
 
בגילוי נקודת היהדות והשפעתה על היהודי, ישנם שלושה אופנים כלליים:
 
- האופן הראשון הוא כשנקודת היהדות משפיעה על תחום המעשה; היא מתגלית אצל היהודי ומעוררת אותו שלא לעבור על מצוות ה', עד לנכונות למסירות נפש בפועל ממש. אולם גם אז, עדיין נשארים כוחותיו הפנימיים - השכל והכוחות הנפשיים, כפי שהיו.
 
באופן זה, אמנם ההתעוררות של נקודת היהדות משפיעה על המעשה שלו, והוא אכן מוסר את הנפש כדי לא להתנתק מה', אולם בכל זאת פעולה זו לא משפיעה על שאר מציאותו של האדם.
 
דוגמא לכך מההתייחסות בספר התניא לאדם המוסר את נפשו על קידוש ה', אולם עדיין הוא מוגדר "קל שבקלים"; מכיון שגם כשהוא מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', הרי בנוגע לשאר הנהגתו הוא עדיין מוגדר "קל שבקלים". כי נקודת היהדות התעוררה בו רק לגבי הרצון שלא לעבור על אותה עבירה שבה הרגיש כי ינתק מהקדוש-ברוך הוא, אך על עבירות אחרות לא מתעוררת אצלו עדיין נקודת היהדות והוא עדיין מסוגל לעבור עליהם.
 
- האופן השני, הוא האופן בו משפיעה נקודת היהדות גם על שאר כוחותיו הפנימיים של היהודי, כמו הבנתו השכלית וכדומה; כתוצאה מהתעוררות נקודת היהדות, גם כוחות אלו נעשים בהתאם לנקודת היהדות שבו ואפילו תפיסתו השכלית מושפעת מכך וזה גורם לה לחשוב לפי מה שנכון לרצון הא-ל. אך בכל זאת ניכר כי תפיסתו השכלית אינה נובעת מהשכל שלו עצמו, אלא מכוח אחר שהשפיע על הבנתו: הכח שהתעורר בגילוי נקודת היהדות וגרם לתפיסתו השכלית להשתנות ולבחור ברצון הא-ל.
 
- האופן השלישי, הוא האופן המושלם ביותר בהתגלות נקודת היהדות. זהו האופן בו נקודת היהדות חודרת ומשפיעה על כל מהותו של היהודי והיא נהפכת לכל מציאותו. כך שגם השכל של האדם - מצד עצמו - מבין וחושב בהתאם לנקודת היהדות. באופן זה נקודת היהדות חדרה ופעלה בכל אישיותו של האדם, עד שהוא פועל לפיה בכל ענין, שכן היא זו המשפיעה על כל כוחותיו, על שכלו ועל מידותיו וכדו'.