תמיהות רבות מתעוררות לפנינו, כשאנו מביטים על החיים בעולם. מדוע הטוב והצדק נעלמים, ואילו את הרע והחושך אנו מוצאים בכל פינה? כיצד אנשים רעים זוכים לחיי עושר וכבוד, ולעומתם הטובים והישרים חיים חיי צער ומכאוב? ומה התכלית בעולם בו הרע גובר?

מקומה הטבעי של הנשמה אינו שייך לעולם עם הגבלות גשמיות ומושגים שליליים, ולכן כל הווית העולם הזה זרה לה. אולם היא כאן כדי להשלים את הכוונה העליונה שבירידתה, להאיר את העולם ולהפוך אותו לגן פורח ולארמון המלך - מקום בו ישכון אורו של מלך המלכים, ללא כל הסתרים.

הנשמה שייכת לעולם רוחני וכל מציאותה היא אמת אבסולוטית. אך כשהנשמה שוכנת בעולמנו הגשמי - יוצרת חומרנות העולם מסכים המסתירים על אורה הטהור של הנשמה, והוא אינו מתגלה כבהיות הנשמה בשורשה הרוחני.

הניצוץ הא-לוהי שבנשמה נותר זך ומאיר וכל שעלינו לעשות הוא לגלות את אורו. גם אם לפעמים נדמה לנו כי פגענו בנשמתנו, וגם למול טלטולי החיים הסוחפים אותנו בסערת העולם - אור הנשמה אינו כבה.

בכל אחד ואחת מאיתנו ישנו ניצוץ א-לוהי - "חלק א-לוה ממעל"; חלק מהבורא. כך נכתב בנביא יואל, ובספר "התניא" הוסיף רבינו כי הנשמה היא 'חלק א-לוה ממעל ממש' – כדי ללמדנו שלא מדובר במליצה, אלא הכוונה היא כי הניצוץ הא-לוהי שבנשמה הוא חלק ממש מהבורא.

ה"אהבה" וה"יראה" נמשלות לשתי כנפי הציפור, שמאפשרות לה לעוף למעלה. כך גם התורה והמצוות שיהודי מקיים משולות ל'גוף' הציפור, ואין להן את האפשרות להתעלות אלא בעזרת שתי ה'כנפיים' - האהבה והיראה. אדם שיש בו רק אהבה לבדה או יראה לבדה הרי עבודת ה' שלו משולה לציפור בעלת כנף אחת בלבד.

מהותה של היראה היא ההתבטלות אל ה'. היראה גורמת לאדם לכווץ את מציאותו האישית מפני הקדוש-ברוך-הוא ולבטל את רצונותיו שלו - מפני רצון ה'.  האהבה, לעומתה, יוצרת בנפש תנועה הפוכה - תנועה של משיכה נפשית כלפי הבורא.

מהי – אם כן – הדרך להתמודד עם פיתויי העולם וההסתר על אור הא-ל, כך שנחוש את נשמתנו גם במאבק היום-יומי, מול היצר ומול הרע בעולם?

המדרש מלמדנו כי הנשמה נקראת בחמישה שמות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מוסבר בתורת החסידות, שאין אלה חמישה שמות בלבד, אלא חמש דרגות שהם חמישה רבדים שונים בנשמת היהודי, המהווים את המבנה האנטומי שבה