מהי – אם כן – הדרך להתמודד עם פיתויי העולם וההסתר על אור הא-ל, כך שנחוש את נשמתנו גם במאבק היום-יומי, מול היצר ומול הרע בעולם?
 
בספר התניא מוסברת התשובה לכך לפי הבנת הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, י"ד). פסוק זה מלמד אותנו על הדרך להתמודד עם פיתויי העולם וההסתר על אור ה', כך שנחוש את נשמתנו גם במאבק היום-יומי, מול היצר ומול הרע בעולם.
 
בהתבוננות ראשונה לא מובנת משמעותו של פסוק זה: כיצד ניתן לומר כי לא רק שקל לנו לקיים את דברי התורה, אלא קל הדבר גם להרגישם בליבנו, כפי שאומר הפסוק "קרוב אליך. . בלבבך". והרי הרגשת הדחייה לתאוות העולם - אליהם נמשך יצרנו, כמו גם הרצון לחיים מושתתים על עבודת הא-ל, אינו דבר הבא לנו ללא מאמץ כדבר 'קרוב'. במציאות המוכרת לנו, אדם צריך יגיעה גדולה כדי להרגיש בליבו אהבה אמיתית לה'.
 
ברובד הראשוני ניתן להסביר שאלה זו, כי לא מדובר כאן באהבה כזו המוכרת לנו - שמביאה את האדם להרגשת הלב ביצירת רגש חי ובוער, אלא האהבה שנזכרה לפני כן - המביאה אותו לפעול בתחום המעשי.
 
לפי הסבר זה אין הכוונה במילה "בלבבך" שנאמרה בפסוק, לעומק חווית האהבה שבהרגשת אהבה גלויה אל ה', אלא אהבה כזו המגלה באדם את הרצון הפשוט בלב לקיום ציוויי ה'. הסבר זה נלמד מסיום הפסוק, שם נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" – ללמדך, שכוונת הפסוק אינה לאהבה הרגשית, אלא לאהבה המעשית.
 
אולם קיים רובד עמוק ופנימי יותר של אהבת ה': בליבו של כל יהודי קיימת וחבויה אהבה נסתרת לה'. עזה וחזקה יותר מזו שאנו מכירים. אהבה זו אמנם לא מתגלית במציאות הרגילה והיום-יומית. אולם ברגעים מסוימים בחיינו אנו זוכים להרגיש גילוי של אהבה זו בליבנו. היא קיימת בכל יהודי, ללא קשר לעבודתו האישית - אלא בהיותנו מזרעם של אבותינו הקודשים אברהם יצחק ויעקב, שזכו להתקרב לקדוש-ברוך-הוא על-ידי עבודתם ומסירות נפשם, ובכך זכו לבחירת הא-ל.
 
למרות שאהבה זו אינה הרגשה המוכרת לנו, אותה אנו חווים ביום-יום, הרי שכוחה הוא גדול. מכיון שהיא תשמור עלינו בשעת מבחן להקריב הכל כדי שלא להיפרד מה' – באם נחוש כי מעשה מסוים עלול לנתק את הקשר בינינו לבין בורא עולם.
 
ההיסטוריה היהודית מלאה בסיפורי הוד מצמררים על יהודים שחיו אורח חיים רחוק מדרך היהדות, אולם בשעת מבחן אמת – כשניסו להכריחם לכפור באמונה בבורא ולהמיר את דתם, הם מסרו את נפשם על קידוש ה' ועלו על המוקד. מה גרם לאותם יהודים, שעד כה לא הקפידו על שמירת התורה והמצוות, להסכים להיהרג כדי לא לכפור באמונתם? הייתה זו אותה אהבה נסתרת שהתגלתה ברגע האמת. בשונה מאיסורים אחרים עליהם עברו, מכיוון שלא הרגישו כי אותו איסור מנתק אותם מהבורא - הרי בשעה שחשו שעבירה מסוימת (כמו להמיר את דתם) תנתק אותם מה', הם מסרו את הנפש ולא עברו עליה.
 
רבי שניאור-זלמן מליאדי, המכונה האדמו"ר הזקן, כתב, כי כל יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות מנותק מהקדוש-ברוך-הוא. אולם חושך העולם - הגורם לכך שאנו לא מרגישים כיצד מעשה האיסור מנתק אותנו מה' - הוא זה שגורם לנו להיכשל בניסיון. אך עלינו לזכור תמיד כי בעצם-מציאותנו איננו רוצים להתנתק מה', אפילו לא בעוון קל.
 
בכח הידיעה על אהבה זו, החבויה בתוכנו, להעניק לנו כוח בעבודתנו ולחזק אותנו להתגבר על ניסיון היצר המפתנו לעבור חלילה על מצוות ה'; כשנזכר בכח הגדול שיש בנו למסור את נפשנו, כדי לא להתנתק מה', נוכל לשאוב מכך את הכח להתגבר בניסיונות היום-יומיים שבחיינו. למרות העובדה כי כעת אנו לא מרגישים כיצד עבירה זו או אחרת מנתקת אותנו מהא-ל - כשהיא נראית בעינינו כמעשה איסור קל ובלתי חמור – הרי כאשר נזכר בכך שמעשה העבירה מנתק ח"ו את הקשר בינינו לבין הא-ל, הרי שוודאי שנעמוד במבחן.
 
בספר התניא נכתב כי בפסוק "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים, ל"ב, ט'), טמון רמז עמוק, לקשר בינינו לבין הא-ל:
 
חבל עשוי מחוטים רבים השזורים זה בזה והוא מחבר שני דברים הקשורים לשני הקצוות - העליון והתחתון – ומחבר ביניהם. וכשמנענעים את ראש החבל, הרי שגם חלקו התחתון מתנועע, למרות שאורך החבל יכול להיות כה גדול עד שאפילו לא רואים מצד אחד את הצד השני.
 
בנמשל, החבל מסמל את הקשר העמוק בין היהודי לקדוש-ברוך-הוא. כל אחת מהמצוות שאנו מקיימים הינה חוט נוסף המתווסף לחבל זה ומחזק את הקשר בינינו עם הא-ל. במעשה עבירה ח"ו, אנו פורמים את אחד מהחוטים ומחלישים קשר זה.
 
אך ישנם עבירות כמו עבודה זרה, בהם מנתק היהודי לא רק חוט בודד אלא את החבל כולו. זוהי הסיבה שבשעה שהיהודי מרגיש כי עשיית עבירה מסוימת מאיימת לנתק את החבל כולו ולקטוע את הקשר בינו לבין הא-ל, הוא מוכן למסור נפשו כדי להישאר קשור עם הקדוש-ברוך-הוא.
 
לעומת זאת עלינו לזכור, כי בקיום ציוויי הא-ל הקדושים אנו מחזקים את הקשר הרוחני שנוצר בינינו, כנבראים, לבורא. במעשה המצוות אנו מתאחדים עם הקדוש-ברוך-הוא, וזהו הרי רצונו הפנימי של כל יהודי – להיות דבוק בה'.