שתי הרמות הבסיסיות ביראה, הן 'יראת העונש' ו'יראת הרוממות'.
 
יראת העונש היא היראה עליה אנו רגילים לחשוב - פחד מפני העונשים שמביא ה' חלילה לעוברים על דבריו.
 
אך נעלית מזו היא יראת הרוממות. זוהי יראה מפני גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא. כפי שאדם מתבייש ליד מלך גדול ואדיר, ולא יתנהג לידו בצורה זולה שאינה ראויה, שכן הימצאותו של המלך גורמת לו ליראה של כבוד מפני המלך ומשפיעה על התנהגותו. כך גם צריכה להשפיע על התנהגותנו ההתבוננות בכך שהא-ל מביט בנו בכל רגע וכי מציאותו קיימת ביקום כולו – "מלא כל הארץ כבודו". כשאדם מתבונן בגדולת הא-ל הרי שממילא הוא מתמלא ביראה של כבוד מפניו ובוודאי שלא ינהג נגד רצונו.
 
מהותה של היראה היא ההתבטלות אל ה'. היראה גורמת לאדם לכווץ את מציאותו האישית מפני הקדוש-ברוך-הוא ולבטל את רצונותיו שלו - מפני רצון ה'.
 
האהבה, לעומתה, יוצרת בנפש תנועה הפוכה - תנועה של משיכה נפשית כלפי הבורא.
 
גם בעבודת הא-ל בבחינת "אהבה", ישנם שתי מדרגות:
 
האהבה הראשונה היא זו המוכרת לנו, אותה יוצר האדם בליבו; אהבה רגשית לקדוש-ברוך-הוא. כתוצאה מההתבוננות בגדולתו של הא-ל וברוב חסדו, הוא מגיע להרגשה של אהבה אליו יתברך ורצון וחשק לעובדו ולקיים מצוותיו.
 
לעומתה, האהבה השניה שייכת לאדם שבגלל מצבו הרוחני לא מצליח לעורר בליבו את הרגש הלב לה'. על אדם כזה להגיע לפחות לאהבת ה' במוחו והבנתו השכליים - אהבה זו היא ההכרה שראוי לאהוב את ה'.
 
זו עדיין אינה החוויה עצמה של אהבת ה', היא אף אינה סוחפת את האדם בסערה רגשית, אבל היא יכולה להביא אותו למסקנות המעשיות של הצורך לקיום התורה והמצוות. וכל אדם, כאשר יבין כי דבר מסוים טוב עבורו ונכון לעשותו – הוא יפעל בהתאם לכך ויעשה בסופו של דבר את הדברים שנראים לו כנכונים.
 
זוהי האהבה הבסיסית שעל כל יהודי לעורר בעצמו, כדי להגיע לעבודת הא-ל. אהבה המביאה את האדם לפעולה מעשית של עשיית רצון ה'.
 
גם אהבה זו מגיעה כתוצאה מהתבוננות, אך התבוננות זו אינה משפיעה על רגש הלב - כפי האדם שיכול לעורר בעצמו את האהבה הראשונה – אלא היא מעוררת רק לפעולה מעשית. גם אם יעשה האדם התבוננות זו ללא חשק ויכריח עצמו לחשוב על גדולת הבורא, הרי ממילא יתעורר בו הרצון המעשי לדבוק בו בקיום מצוותיו.
 
לשתי בחינות אלו, הן "אהבה" והן "יראה", מגיע האדם באמצעות התבוננות. התבוננות בגדלות הא-ל המביאה ליראה מפניו ולעורר בנפשו אהבה אליו יתברך. כשאדם ירגיל את עצמו להתבונן בגדולת ה', הרי אט-אט תפעל הכרה זו גם על הרגש שבלב. מכיון שלמרות שמוח האדם לא יכול לגרום ללב שלא לחשוק בדברים האסורים, אבל הוא יכול לשלוט על הלב שלא יפתח את החשק לאותם איסורים.
 
למשל כשאדם מתחיל להרהר בדבר עבירה, והוא ממשיך לפתח את החשק לעבירה, במחשבות אודותיה, הרי התשוקה בלב לעבירה זו גוברת ומתפתחת, עד שלבסוף הוא עומד בניסיון קשה. כמו שאמרו חכמינו "העין רואה, והלב חומד", כשהשלב הבא הוא קיום העבירה ח"ו.
 
אך אם ברגע שעולה לו בראש מחשבת עבירה, הרי שמיד הוא מתבונן בכך שעבירה זו נוגדת את רצונו העליון של הקדוש-ברוך-הוא, ומדחיק את המחשבה על אותו פיתוי אסור, תוך חשיבה בגדולת ה' ובכך שמחשבה זו נוגדת את רצונו העליון – אז כבר ממילא לא יתפתח אצלו החשק לעשיית האיסור.
 
החסידות מסבירה כי מבין שני דרכים אלו, נעלית יותר עבודת הא-ל מתוך יראה.
 
למרות שבאהבה ישנם מעלות רבות, ובעבודה מתוך אהבה יש חשק והתלהבות מיוחדים. אולם חסר בה הביטול האבסולוטי לה'. שכן מציאותו של האדם מורגשת בה – הוא אוהב את ה', הוא נמשך לעובדו – הרגש שלו הוא זה שגורם לו לקיים את המצווה. הסיבה, כביכול, לעבודת הא-ל היא אינה תנועת הנפש של האדם להתבטל לרצון ה', אלא התענוג שיש בדבר, המביא לחשק והתלהבות. "כיף" לו לעבוד את ה', כי הוא נהנה מכך והדבר מביא לו תענוג והתלהבות.
 
לעומת זאת כשיהודי עובד את ה' מתוך יראה - מורגש וברור ללא ספק שהוא עובד את הקדוש-ברוך-הוא. הוא אינו עושה את מה שהיה רוצה לעשות מצד רצונו שלו - מצד שכלו ורגשותיו, אלא מקיים את ציווי ה', רק מכיון שזהו ציווי ה'.