שתי הבחינות של אהבת ה' ויראת ה' הם שתי דרכים בעבודת הא-ל: עבודת ה' מתוך אהבה אליו, או לחילופין מתוך יראה מפניו. בחינות אלו הם השורש בעבודת הא-ל, שעל כל אדם לעורר בעצמו, כדי להתמודד עם ניסיון העולם ולהצליח את עבודתו הרוחנית. "אהבה" היא המפתח לקיום מצוותיו של הבורא - בדרך של "עשה טוב", ואילו "יראה" היא המפתח להימנע מלעבור עבירות – בדרך של "סור מרע".
 
ה"אהבה" וה"יראה" נמשלות לשתי כנפי הציפור, שמאפשרות לה לעוף למעלה. כך גם התורה והמצוות שיהודי מקיים משולות ל'גוף' הציפור, ואין להן את האפשרות להתעלות אלא בעזרת שתי ה'כנפיים' - האהבה והיראה. אדם שיש בו רק אהבה לבדה או יראה לבדה הרי עבודת ה' שלו משולה לציפור בעלת כנף אחת בלבד. לכן הכרחי שהתורה והמצוות יקויימו גם מתוך אהבה וגם מתוך יראה.
 
כפי כל דבר שבעבודתו הרוחנית של האדם, גם 'כנפיים' אלו נקנות לאדם דווקא בכוח עבודתו העצמית. כתוצאה מעבודה אישית של התעלות רוחנית, הן בהתבוננות והעמקת הדעת והן בעבודה על מידותיו.
 
משל לזה מאדם שפסע ברחוב ופגש את חברו שעומד לצד ביצת-תרנגול ומשוחח עם האפרוח שבתוכה – המבקש לבקוע ממנה. שמע האדם את האפרוח קורא לחברו ומבקש ממנו: "עזור לי! שבור את הביצה ואפשר לי לצאת ממנה!". ואילו חברו עומד שם ולא עושה מאום, רק מסביר לאפרוח כי עליו לשבור את הביצה בעצמו ולצאת החוצה. "יש לך את הכוחות לשבור בעצמך את הביצה, הפעל את שרירי הכנפיים שלך שבצידי הגוף ושבור באמצעותם את הביצה", אמר החבר לאפרוח. התפלא האדם על חברו ושאל אותו ברוגז: "מדוע אינך שובר את הביצה ומאפשר לאפרוח המסכן לצאת החוצה? הרי הינך יכול לעשות זאת ברגע אחד ולחסוך ממנו עבודה רבה ומאמץ שווא?". ענה לו החבר: "לאפרוח שתי כנפיים קטנות שברא לו ה', אך כעת הם אינם יכולות לשאת אותו ולקחת אותו לשום-מקום. רק אם יצליח האפרוח לשבור את הביצה בעצמו, יתחזקו הכנפיים שלו מהמאמצים לשבירת הביצה, וכך יהיה בהם את הכוח לשאת אותו אחרי שייצא החוצה".
 
עברו מספר רגעים, האפרוח המשיך במאמציו הגדולים לשבור את הביצה, ולפתע נשאו המאמצים פרי והאפרוח יצא החוצה בכוחות עצמו. מיד הניף האפרוח את כנפיו והחל לעוף לכיוון השמים. הוא עשה סיבוב ונחת שוב על הקרקע, לצד שני החברים.
 
"תודה לכם" אמר, "תודה שלא שברתם את הביצה בעצמכם, אלא אפשרתם לי לעשות את העבודה בעצמי וכך קניתי לעצמי את שתי כנפי שיוכלו לשאת אותי כעת לכל מקום במלוא הכוח".