רובנו חווינו התעלות רוחנית כלשהי במהלך חיינו, ולפתע נתפסנו בהרגשת התעוררות עילאית שסחפה אותנו למקום עמוק ופנימי, מעבר להמולת החיים. זה יכל לקרות כשחשנו כמיהה רוחנית וחרדת קודש בשעת תפילה חד-פעמית, או ברגע אחר שחיבר אותנו עם הא-ל; אפילו אם היה זה כשמצאנו את מציאות הבורא בטבע האדיר – בבריאה.
 
כך גם אותם אירועים בחיים, בהם חשנו כי אכן יש א-לוהים. אצל אחד אירע זה ברגע של שיברון לב והרגשה של איבוד תקווה - כשליבו פנה אל א-לוהים בתחינה, ואחרים חשו זאת דווקא ברגעים של התרוממות רוח או הבנה עמוקה שחדרה אל מעמקי הלב.
 
באותם רגעים בחיים הפציעה בתוכנו הרגשה פנימית עמוקה;
 
אלו הם געגועי הנשמה - היוקדת באי-שקט פנימי במעמקי נפשנו, וצימאונה הוא להתחבר שוב עם המקום הרוחני ממנו הגיעה - מקום בו אור הא-ל יתברך מאיר בגילוי. על כמיהה זו של הנשמה אמר דוד המלך: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים" (תהלים, ס"ג).
 
הניצוץ הא-לוהי שבנשמה נמשל לניצוץ האש, שאינו כבה גם זמן רב לאחר שמפסיקה הגחלת לבעור, ובאם רק תנער את הגחל יבער הניצוץ שוב. כך גם הניצוץ הא-לוהי של נשמת היהודי לא כבה לעולם. גם אם נשמתנו חבויה ולא ניתן לחוש בקיומה וגם אם טמאנו אותה בתאוות העולם ורוחנו התגשמה - הרי שאי-שם במעמקי נפשנו, הניצוץ הא-לוהי דולק ומאיר תמיד.
 
אם נטה אוזן לקולה של הנשמה, נחוש את הגעגוע היוקד בה, לחיבור אמיתי עם הרוחניות הזכה והטהורה - עם קדושת הא-ל.
 
בני ישראל נקראים בשם "נרות להאיר", ורבי שניאור-זלמן מליאדי, הסביר כי זהו משל מאופן הדלקת הנר: המרכיבים של הנר הם אמנם שמן ופתילה, אבל הם לא ידלקו מעצמם, אלא חייבים את הפעולה של הדלקת האש ורק אז נדלקת האש והנר מאיר. כך גם עם ישראל: בכל אחד מאיתנו יש את השמן והפתילה, אבל צריך גם את הפעולה שתצית את האש; בהתגברות על תאוות העולם והתחברות עם רצון הא-ל, אנו מציתים את ניצוץ האש שבתוכנו. ניצוץ זה מצית את האש האלו-הית שבכל אחד ואחת מאיתנו.
 
הניצוץ הא-לוהי שבנשמה נותר זך ומאיר וכל שעלינו לעשות הוא לגלות את אורו. גם אם לפעמים נדמה לנו כי פגענו בנשמתנו, וגם למול טלטולי החיים הסוחפים אותנו בסערת העולם - אור הנשמה אינו כבה.
 
הרבי מליובביץ' מלך המשיח הסביר זאת פעם במשל מבגדי האדם: לפני שאנו לובשים את הבגדים הם נקיים לגמרי, אך לאחר זמן הם נעשים מוכתמים ומלוכלכים. אולם אין זה אומר כי לבגדים המלוכלכים אין תקנה, אלא יש להסיר מהם את הכתמים וכך להשיב להם את המראה הנקי.
 
מתהליך ניקוי הבגדים ניתן ללמוד על נשמת היהודי, אמר הרבי. כאשר יורדת הנשמה לעולם ומתלבשת בגופו של היהודי, היא נקייה וטהורה. אולם לאחר שהיא מתאבקת בתאוות ואיסורי העולם, עלולים לדבוק בה אבק ולכלוכים, עד שלפעמים נדמה לנו כי טמאנו אותה עד שאיננו יכולים להסיר את הכתמים שדבקו בה.
 
אולם התורה מלמדת אותנו כי אל לנו להתייאש מטהרתה של הנשמה ומכוחה לחזק את חייו הרוחניים של היהודי. ביכולתנו להחזיר את הנשמה למצבה הראשוני ולנקות ממנה את הכתמים שדבקו בה.
 
כדי לנקות את הנשמה, עלינו להחדיר בה את חום הקדושה, על ידי שנתעסק בהתלהבות בתורה ובמצוות. על חום הקדושה גם להיות 'רטוב', וזאת על ידי תפילה מן הלב ובהתלהבות, כפי שכתוב: "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'" (איכה ב, יט), ועל-ידי לימוד התורה בצימאון, כפי שכתוב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ו"אין מים אלא תורה" (תלמוד בבלי).
 
מתן הצדקה וזהירות בכשרות המאכלים ובשאר מצוות ה', משולים לתכשירים שניתן להוסיף לכביסה, כדי להשלים את תהליך הניקוי.
 
תהליך זה יחזיר את הנשמה למצבה הטהור כבראשונה. וכשיצליח בכך האדם, הוא יזכה לראות כי תהליך זה – שבתחילה נראה ככבד – יוסיף לו בכל ענייניו. מכיון שתהליך זה ינקה את הנשמה וישיב לו שלוות נפש נפלאה.