בהגיענו לפסגה, רוכזנו כולנו במעגל. ברגע המכריע, קודם ההחלטה הגורלית לעתידנו, נשאלנו האם אנו בטוחים בצעד אותו אנו עומדים לעשות. כולם השיבו 'כן'. חוץ ממני. פתאום מצאתי עצמי צועקת: 'לא, אינני בטוחה'...
נקרא לה שרה. שמה האמיתי שמור בידי הרב אלי רסקין, אחד משלוחיו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח באוסטרליה, ששמע ממנה את סיפורה בגוף ראשון.
שרה נולדה בחולון להורים אוהבים ומפנקים. תמיד קיבלה כל מה שביקשה. אחרי הצבא, כמו רבים מבני גילה, יצאה שרה להודו, לחפש משהו אותו לא קיבלה מהוריה – משמעות לחיים. היא הסתובבה בין כתות רבות והשתדלה לחוות את העקרונות של כל אחת.
לאחר למעלה משנתיים של חיפושים – נדמה לשרה שמצאה נפשה את שייחלה. הייתה זו כת קטנה ולא מפורסמת, שחבריה כלל לא ששו לקבל מצטרפים חדשים לשורותיהם. לא קל היה לשרה להתקבל אפילו לתקופת ניסיון, אבל היא התעקשה – והצליחה. נקפו חודשים ושרה חשה כי אכן הגיעה אל השלווה הפנימית אחריה היא רודפת. היא שקעה כל כולה בלימוד תורת הכת ויישומה והייתה מאושרת מתחושת הרוחניות שאפפה אותה.
לאחר תקופה, המליצו מוריה בפני הגורו למנות אותה ל'כוהנת דת' בכת. שרה הרגישה במרומי האולימפוס, בשיא השיאים של האושר שחוותה בימי חלדה.
בכל תקופת שהותה בהודו שמרה שרה על קשר טלפוני עם הוריה, אך לא שיתפה אותם בכל חוויותיה. פעם, באחת מאותן שיחות, סיפרה שרה להוריה באגביות, כי היא עומדת להיות 'כוהנת דת'. תגובתם של ההורים הייתה תדהמה. הלם מוחלט. הם לא דתיים, בכלל לא. אבל צעדה של שרה נחשב גם מבחינתם לחציית קווים. הם ניסו כמיטב יכולתם להניאה מתכנונה, התחננו וצעקו שתחזור בה ולא תעשה את טעות חייה.
בדיוק באותה תקופה נפטרה בארץ סבתה, והוריה ביקשו שתגיע להיות עם המשפחה באבלה. שרה הבינה כי מאחורי הבקשה התמימה מסתתרת כוונה 'זדונית' להעמיד אותה בפני מכבש לחצים רגשי, כדי שתינתק מהכת ותישאר בארץ. אך היא לא חששה. לבה משך אותה להגיע לארץ לזמן קצר, לחלוק את רגשות האבלות עם משפחתה, והיא חשה איתנה ומוצקה בדעותיה במידה שמאומה לא ישנה אותן.
שרה הגיעה לארץ לתקופה של שבועיים, והוריה ניצלו אותם עד תום וביקשו מכל מי שרק עלה בדעתם לנסות להוציא לשרה את ה'ג'וק' מהראש. שרה, שהייתה מוכנה לכך, רק התבצרה יותר ויותר בדעותיה. אף אחד לא יכול עליה.
מספרת שרה: "היה זה בשבת שלמחרתה הייתי אמורה לטוס חזרה להודו. אבי ביקש ממני להגיע לבית-הכנסת לשוחח עם הרב מאיר הלפרין, שליח של הרבי בחולון. אבי סיכם עמו מראש כי ישוחח עמי.
"הגעתי לבית-הכנסת בשעות אחר-הצהריים והרב הלפרין מסר שיעור בהלכות השבת אבדה. הוא הסביר, על פי ביאורו של הרבי מליובאוויטש, שיש להשיב אבדה לא בגלל שאנו מבינים כי כך ראוי לנהוג, אלא כי זהו ציווי האלוקים.
"לא קיבלתי את דבריו כמובנים מאליהם. שאלתי, מה רע בלקיים רק בגלל שמבינים. בתשובה, הביא הרב כדוגמה את הנאצים, עם נאור ומתורבת, שמכוח ההיגיון האנושי הגיע להתנהגות שפלה ואכזרית מאין כמוה.
"לאחר השיעור, שוחח עמי הרב בענייני שלי. טיעוניו היו מעניינים, אך לא השתכנעתי. למחרת, ארזתי את מזוודתי וטסתי חזרה להודו.
"הטקס, בו נוכתר אני וחמישה 'פרחי כהונה' נוספים, יועד להתקיים בעת השקיעה על פסגת הר גבוה. תוך כדי העפלה, כשעה לפני שהגענו לפסגה, הבחין הגורו בארנק המונח על הארץ. הוא הרים אותו – והכניסו לכיס גלימתו. ניגשתי אליו והצעתי לו בנימוס לנסות לראות האם ישנם בארנק פרטים מזהים של המאבד. הגורו סרב ואמר, כי על-פי חוקי הכת הוא זכה במתנת-אלוקים.
"המשכנו לטפס במעלה ההר, ולנגד עיניי צף ועלה הדיון ביני לבין הרב הלפרין מדוע יש להשיב אבדה. תסכול נורא מילא את לבי נוכח מעשהו המביש של הגורו. הייתה בכך הוכחה הולמת לצדקת דבריו של הרב הלפרין. פתאום החלה לחלחל בתוכי ההכרה, כי אורחות הכת אותן החשבתי כאמת המוחלטת – אינן כאלה.
"בהגיענו לפסגה, רוכזנו כולנו במעגל. ברגע המכריע, קודם ההחלטה הגורלית לעתידנו, נשאלנו האם אנו בטוחים בצעד אותו אנו עומדים לעשות. כולם השיבו 'כן'. חוץ ממני. פתאום מצאתי עצמי צועקת: 'לא, אינני בטוחה'...
"הגורו שמר על ארשת פנים רגילה. 'טוב', אמר, 'איננו יכולים לקבל מי שאינו בטוח. הבה נשוב לעיר, וכשתהיי בטוחה – נחזור הנה'".
למחרת, עלתה שרה על המטוס הראשון שהמריא מהודו, כדי לברוח רחוק ככל האפשר. לא היה חשוב לה לאן תגיע – העיקר להתרחק מכל כתות-השקר למיניהן, כפי שנוכחה בכך. בנקודה זו החלה להתקרב אל היהדות אותה לא ניסתה להכיר עד אז. הכול בזכות ביאורו של הרבי אותו שמעה מהרב הלפרין, ששימש לה תמרור הצלה ברגע של אמת...
