זה היה עבורו רגע של שבירה. רן נשכב על סלע מזדמן וכבר עלתה בו מחשבה כי הוא עומד לסיים כאן את חייו. הוא החל להעביר תמונות מחייו כמו בסרט נע והחל להתכונן לגרוע מכול.
אוסטרליה. זו הייתה הבחירה התרמילאית של רן מויאל. החלטה טיפוסית של צעיר ישראלי לאחר שירות צבאי. רן הגיע לאוסטרליה, אבל גיחה קצרה לניו-זילנד גרמה לו לשנות מסלול. זו האחרונה קסמה לו הרבה יותר והוא סרק אותה לאורכה ולרוחבה במשך שנה וחצי. רן חבר לצעיר מקומי ששימש עבורו מדריך טיולים. הלה הוביל אותו ליערות ואתרים אטרקטיביים, ורן נהנה מכל שנייה בחברתו.
ערב אחד, הגיעו רן וידידו לכפר קטן ונידח. השניים לנו באכסניה מקומית ורן התעורר בשעת בוקר מוקדמת. הוא יצא מהאכסניה והמראה שנגלה לעיניו כבש את כל ישותו. הכפר, שהיה טבול כולו בירק, שכן למרגלות הר נישא מיוער. על רקע השמים המתבהרים, ניבטה לפניו גלויה של ממש.
בהחלטה של רגע יצא רן למסע 'כיבוש' של פסגת ההר. משהו בנשמתו אמר לו כי מצפה לו חוויה מיוחדת במינה והוא לא רצה להחמיץ אותה. אם היה יודע מה טיבה של אותה חוויה, בטוח לא היה יוצא לדרך. אבל הוא לא היה נביא...
רן לא הצטייד אפילו בבקבוק שתייה. ההערכה שלו הייתה כי בתוך שעתיים יהיה חזרה באכסניה, אולי עוד בטרם יתעורר ידידו.
לכתחילה, ההערכה שלו התגלתה כנכונה. רן היה בכושר טוב ובתוך פחות משעתיים הגיע אל הפסגה. אלא שמעבר לאותה פסגה, התגלתה לפניו שורה של פסגות והוא החליט כי אינו מוותר על אף אחת. הוא יכבוש את כולן. כאשר הגיע אל הפסגה האחרונה, היה רן מותש וגם רעב. הגיע הזמן לחזור, אמר לעצמו. הוא גם שיער כי ידידו ודאי דואג לו.
את הדרך חזור בחר רן לעשות מכיוון שונה. הדרך שבחר נראתה לו קצרה מהדרך הלוך. לפועל היא התגלתה פתלתלה וארוכה. רן הסתבך בין השיחים והעצים, ובשלב מסוים – כבר בכלל לא ראה את בתי הכפר. הוא ניסה לנחש מהו הכיוון הנכון ולצעוד בהתאם, אך ככל שנקפו השעות הוא קלט כי לגמרי אינו בכיוון. הוא מסתובב ומסתובב במדרונות מיוערים, ואין לו מושג איך הוא יוצא מכאן.
רן הגיע לשדה קוצים ענקית ומשום מה שיער כי לאחר שיחצה את הדונמים הדוקרניים יגיע אל הכפר. הוא פתח בהליכה מהירה, מה שהתברר כמשימה לא פשוטה בינות לקוצים הסבורים. הוא עוטר בחתכים וחבלות לאורך רגליו וידיו. אך כל זה התגמד אל מול הצרה האמיתית: השדה התגלתה כאחת מתוך סדרה. בכל פעם שהגיע לסיום מתחם קוצני, גילה כי לפניו קרחת קטנה ולאחריה שדה קוצים נוספת.
רן איבד לחלוטין את הכיוון. למלוא קו האופק לא זיהה שום נקודת יישוב, והשמש, שכבר מזמן חצתה את אמצע השמים, לא תרמה לטובת מצב הרוח שלו. שלא לדבר על הבטן שהזכירה לו שוב ושוב כי מהבוקר לא טעם מאומה.
בשעה עשר בלילה עדיין חג רן סביב עצמו ביער. הטמפרטורה צנחה במידה משמעותית וקור של ממש חדר לעצמותיו. רן שפשף כל הזמן את ידיו ורגליו, כדי לא לאבד בהן את התחושה. כאילו לא די בזאת, נוספה לו מצוקה בדמות ערפל סמיך שירד על האזור וחסם לגמרי את שדה הראייה.
זה היה עבורו רגע של שבירה. רן נשכב על סלע מזדמן וכבר עלתה בו מחשבה כי הוא עומד לסיים כאן את חייו. הוא החל להעביר תמונות מחייו כמו בסרט נע והחל להתכונן לגרוע מכול.
פתאום, הוא התמלא בנחשול אדיר של כוחות. הוא קם מרבצו וקרא בקול גדול: "ריבונו של עולם – אם תציל אותי מכאן, אני מתחייב להניח תפילין במשך שבעה ימים!". רן הרגיש כאילו הסיר מעל עצמו את האחריות לעתידו – ופתח בריצה. ריצה מטורפת. 'ארוץ עד שאמצא מקום יישוב, או עד שאקרוס'. זו הייתה החלטתו הנחושה.
לפנות בוקר כבר צעד על שביל של ממש, מבלי לדעת לאן הוא מוליך. הרגע המאושר בחייו היה כאשר התקרבו לעברו שתי אלומות אור והוא קלט כי אלו פנסים של מכונית. 'ניצלתי!' שאג בגרון ניחר ונעמד באמצע הדרך, כדי להיות בטוח שהנהג לא יחמיץ אותו.
הנהג, תושב המקום, נתקף בהלם למראה הדמות החבולה שמולו. כאשר סיפר לו רן מהיכן הגיע, התקשה להאמין. "את כל הדרך הזו חצית רגלית?", הביט בו בעיניים קמות.
אותו נהג ניאות להשיב אותו אל הכפר ממנו יצא. התברר כי צוותי חיפוש ניסו לאתר אותו בעזרת מסוק ולא הצליחו. בדיעבד נודע לו כיצד באמת זכה להינצל.
מזה כמה שנים, שמשפחתו של רן התקרבה לחסידות חב"ד. רן עצמו לא היה שותף לתהליך. להפך. הוא העדיף להתרחק מכל סממן דתי. בדיוק בשעות שרן תעה ביערות ניו-זילנד, התקיימה התוועדות חסידים בבית הוריו. הנועדים הרימו כוסיות 'לחיים' ואיחלו למשפחת מויאל כי רן יחזור הביתה בשלום...
לשבעת הימים שרן קיבל על עצמו להניח תפילין היה המשך – עד עצם היום הזה. רן חזר לישראל והחליט לחבור לדרך בה בחרו הוריו. כיום, הוא נוטל חלק בפעילות של חב"ד בעיר עפולה.
