משפחת רויטנבורד מיוחסת לחסידות טולנא. סב המשפחה אף זכה לקרוא בתורה בקביעות במניינו של האדמו"ר רבי דויד מטולנא. הקשר עם החסידות נמסך עמוק בעצמות המשפחה והוכיח את עצמו לאורך עשרות שנים של שלטון הקומוניזם בברית המועצות. למרות כל הקשיים הגדולים, שמרו בני משפחת רויטנבורד באדיקות על גחלת היהדות והנחילו אותה בנאמנות לדורות הבאים.
 
שלום, נכדו של הקורא בתורה, נולד בשנת תשל"ב (1972) בעיר צ'רנוביץ – מקום המגורים של המשפחה מאז תום מלחמת העולם השנייה. כאשר נולד, היו הרויטנבורדים כמעט היחידים בעיר ששמרו תורה ומצוות.
 
החברים בבית-הספר ידעו כי שלום ואחיו יהודים דתיים ולמרבה הפלא כיבדו אותם בשל כך. מתוך שלושים ילדים בכיתה היו שבעה יהודים, ומתוכם – רק אחד התאמץ להסתיר את זהותו היהודית ודווקא הוא סבל מהקנטות.
 
מי שכן גילו כלפיהם אנטישמיות היו השלטונות. אולי לא כמו בשנים של סטלין, אבל עדיין הם סיפקו למשפחה די והותר חוויות לא נעימות. בעיקר, בגלל חינוך הילדים.
 
לקראת כל שבת מצא האב, הרב דויד, רופא שייאות לאשר לילדים חופשת מחלה, וכך הצליח להצדיק את הדרת רגליהם מבית-הספר. לכתחילה לא הבחינו השלטונות בשיטתיות הזו, מכיוון שכאמור, היו הרויטנבורדים שומרי השבת כמעט היחידים בעיר. אך ברגע שעלו על ה'שערורייה', הם שלחו הוראה קולקטיבית לכל הרופאים בעיר, שלא לספק אישורי מחלה לילדי רויטנבורד, "גם מסיבה מוצדקת".
 
כך, הפכו חוקרי קג"ב לאורחים די תדירים בבית רויטנבורד, ומדי פעם אף לקחו עמם את הרב דויד למטה החקירות הראשי. אך הוא וגם רעייתו היו חזקים, והשכילו להשריש את החוזק והחוסן גם בלב הילדים.
 
גם ללא אישורים, המשיכו שלום ואחיו להיעדר מבית-הספר בשבתות, למרות שבכך הפכו הוריהם למתריסים מוצהרים כנגד השלטונות. במקרה כזה, היה בסמכות השלטונות להוציא את  הילדים מחיקם ולהעבירם למוסד פנימייתי. ואכן איומים בסגנון כזה חזרו ונשמעו מפי חוקרי הקג"ב. 
 
מנהלת בית-הספר הייתה גם היא אנטישמית לא קטנה. מדי כמה ימים נהגה לזמן את שלום או אחד מאחיו ולשכנע אותם כי הדת היא תפיסה פרימיטיבית שפסה ועברה מהעולם המודרני. היא גם הפחידה אותם עם האפשרות כי ייתכן שלא יראו יותר את הוריהם וכי כל אחד מהילדים ישלח בנפרד למוסד אחר לחינוך מחדש.
 
במילים חלקלקות ניסתה המנהלת להוציא מפי הילדים הודאה, כי מצדם היו רוצים להגיע ללימודים ורק הוריהם הם שמונעים אותם מכך, במטרה להעצים את אשמת ההורים. אבל שלום ואחיו היו מתורגלים דים כיצד לענות ומתי בכלל לשתוק.
 
המורה בכיתה של שלום נהגה מדי פעם להקריא בקול את כל התאריכים בהם נעדר שלום מהלימודים ולהסביר לכל התלמידים עד כמה פרימיטיבית הסיבה שמפניה הוא נעדר. הכול במטרה להפעיל עליו לחץ חברתי, שיגרום לו להתמרד נגד הוריו.
 
עד שביום אחד, חדלו ההצקות בבית-הספר באחת. היה זה בשנת תשמ"ד (1984), כאשר שלום היה כבן שלוש-עשרה. באותה תקופה היה למשפחת רויטנבורד קשר טוב עם חסידי חב"ד בלנינגרד ובמוסקווה, ודרכם הם קיבלו הקלטה משלוש שיחות שנשא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בשפה הרוסית לפני ילדים.
 
שיחות אלה נאמרו כארבע שנים לפני כן, במעמד תהלוכת ל"ג בעומר בניו-יורק בהשתתפות רבבות ילדים. הרבי הקדיש חלק מדבריו לילדים דוברי רוסית וליהודים שעדיין מעבר למסך הברזל, ומשפחת רויטנבורד הייתה מרותקת למשמע הקול והדברים.
 
מבין הדברים, נחרט בתודעתו של שלום בעיקר משפט אחד של הרבי. הרבי אמר כי החוק בברית-המועצות אוסר להפריע לילד יהודי שרוצה מיוזמתו ללמוד יהדות. מי שעומד בדרכו הוא אפוא קרימינל שפועל נגד החוק וראוי לעונש!
 
שלום היה מאושר למשמע הדברים והם נסכו בו כוחות חדשים. בפעם הבאה שהמנהלת קראה לו לחדרה – מה שקרה כעבור ימים ספורים – הוא הטיח בפניה הנדהמות דברים כהווייתם: "את קרימינלית! החוקה הרוסית הרשמית אוסרת להפלות אדם בשל לאום או דת, וההצקות שלך כלפינו מהוות אפוא עבירה על החוק!".
 
עד היום, לא יודע שלום להסביר מהיכן שאב אומץ לומר דברים כאלו. "אני בטוח כי כוחו השמימי של הרבי הוא שניטע בי והשפיע עליי". מני אז, לא שמעו יותר שלום ואחיו מילה אחת מהמנהלת או מצוות ההוראה. הניחו להם לנפשם.
 
זכה הרב שלום להקים בית נאמן בארץ ישראל, וכיום הוא משמש כשליחו של הרבי בחדרה, בשכונת בית אליעזר.