דממה שררה בחדר. הפשטות שניבטה מכל עבר התמזגה באווירת הקדושה הייחודית שאפפה את המקום. בחלק הפנימי של החדר עמד שולחן ומצדו האחד ישב על מקומו הקבוע הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. מהעבר השני עמד החסיד הרב חיים ריבקין באימה ויראת-כבוד.
 
הרבי בחן בעיון מפה גדולה אותה הגיש הרב ריבקין. היה שם שרטוט הנדסי של בית-כנסת, שתושבי כפר חב"ד רוצים לבנות לעצמם. מזה כשלושים שנה חלפו מאז שנוסד הכפר, וברוך השם האוכלוסייה גדלה מאוד. הצורך בבית-כנסת חדש, גדול ומרווח היה מחויב המציאות. הרב ריבקין, מהחברים הבולטים בוועדת הבנייה, נבחר לנסוע ולהגיש לרבי את התוכניות לאישור.
 
בעיפרון קצר סימן הרבי מספר שינויים בשרטוטים. "כמה זמן תארך הבנייה?", שאל את הרב ריבקין.
 
"נכון לעכשיו הצלחנו לאסוף 5000 לירות למימון הבנייה", השיב הרב ריבקין (היה זה לפני כ-35 שנים). "הבנייה תתקדם לפי המצב הכספי"...
 
"אז כמה זמן זה יארך?", שב הרבי ושאל.
 
הרב ריבקין לא ענה. הוא קלט מנימת הדברים, כי הרבי מעוניין שהבנייה תתנהל במהירות. השאלה הגדולה הייתה, כיצד היא תמומן.
 
התשובה הגיעה מכיוון מקורי במיוחד. אחיו של הרב חיים ריבקין – הרב זושא, גם הוא חבר בוועדת הבנייה, החליט ליטול יוזמה. הוא נסע בעצמו לניו-יורק, אל הרבי, כדי לבקש רשות לקרוא לבית-הכנסת על שמו של הרבי – 'בית מנחם'. באותם ימים לא היה בעולם אפילו מוסד אחד שנשא את שמו של הרבי. "אם הרבי יואיל לאשר לנו זכות נפלאה כזו, נשלם עליה אנו, משפחת ריבקין, במיטב כספנו".
 
הרבי הניף את ידו הקדושה ואמר בהחלטיות: "מסכים! אבל שמי שווה הרבה כסף"...
 
עיניו של הרב זושא הבריקו מאושר. "אנחנו נכונים לכל סכום שיידרש, תמורת הזכות המיוחדת!".
 
באותה הזדמנות, סיפר הרב זושא לרבי כי משפחתו המורחבת רכשה ספר-תורה לעילוי נשמת האב, והוא ביקש כי הרבי יבחר את התאריך לעריכת טקס הכנסת ספר-התורה.
 
היה זה בחודש תמוז. הרבי השיב כי לכתחילה נכון היה לערוך את הטקס בראש-חודש אב, יום השנה לפטירת אבי משפחת ריבקין. הרב זושא העיר כי הדבר אפשרי, משום שהכול מוכן, אפילו מעיל הפרוכת של הספר. אולם הרבי כמו התעלם מההערה וקבע כי הטקס ייערך בתאריך כ' אב, יום השנה לפטירת אביו של הרבי, הרב לוי יצחק שניאורסון.
 
במעמד הכנסת ספר התורה, שהתקיים כמובן בתאריך אותו בחר הרבי, בישר הרב זושא לכל הנוכחים כי הרבי אישר לקרוא לבית-הכנסת ההולך ונבנה, על שמו. גם לעיתוי של הבשורה התקבל אישור מפורש מהרבי. קשה לתאר את ההתרגשות שאפפה את כל הנוכחים.
 
כפי שהבטיח הרב זושא, הוזילה משפחת ריבקין מכיסיה סכומים נכבדים מאוד לטובת הבנייה. לקראת הסיום, עמדה על הפרק שאלת החיפוי של המבנה. הרצון היה כמובן לחפות את כל בית-הכנסת בלוחות שיש. אולם הכסף שנותר, הספיק למימון חיפוי של חצי מבנה בלבד. האחים לבית ריבקין התלבטו מה לעשות, ולבסוף החליטו לאזור אומץ ולחתום עם קבלן חוזה על חיפוי מושלם לכל המבנה.
 
באותם ימים נסע לרבי רבו של כפר חב"ד, הגאון החסיד הרב מרדכי-שמואל אשכנזי, ובאמצעותו דיווח הרב זושא לרבי על ההחלטה והוסיף בקשה לברכה לפרנסה "מידו הפתוחה והגדושה".
 
כאשר קרא הרבי את הבקשה, חייך ואמר לרב אשכנזי: "בקרוב ממש הוא יבשר לי בשורות טובות".
 
ואכן, הבשורות הטובות לא איחרו לבוא – באורח ניסי ומופלא: את הכסף שנותר למימון החיפוי של המבנה, הטמין הרב זושא בתוך צינור ששימש רגל לשולחן. היה זו שולחן יצוק ברזל במשקל כולל של חצי טון, שניצב בתוך מחסן גרוטאות. כדי להטמין את הכסף, שכר הרב זושא שירותי מנוף, שהרים את השולחן כדי שיוכלו להשחיל את צרור הכסף ברגל הצינורית.
 
ביום בו סיים הקבלן את עבודתו ובא לדרוש את כספו, שב הרב זושא ושכר שירותי מנוף, כדי להרים את השולחן היצוק ולהוציא את צרור הכסף. לא היה סיכוי שמישהו יוכל לנגוע בצרור, ואכן לא נראה כי מישהו נגע בו. אך כאשר הוציא הרב זושא את שטרות הכסף ומנה אותם, מצא כי הסכום שלהם בדיוק פי שניים מהסכום אותו הטמין...
 
פרויקט אחר שיזם הרב זושא ריבקין הוא בניית ארמון למשיח. זה התחיל בהצעה מצדו לבנות לרבי בית בכפר חב"ד, עליה הגיב הרבי: "בית? ארמון!". בהמשך, נערך טקס המוני של הנחת אבן פינה לארמון, גם הוא בברכת הרבי.
 
אלא שהרב ריבקין לא זכה לברך על המוגמר, וכבר השיב את נשמתו לבוראה. בוודאי שם, בשמים, הוא פועל להחשת התהליך של בניית הארמון למשיח ובכלל של הגאולה השלמה.