לילה אחד, התעוררה חנה שטופת זעה. הרבי, שכבר עזב מזמן את ריגה, הופיע בחלומה ואמר כי פג התוקף של אשרת שהייתם במקום ועליהם לחזור לפינלנד.
זו הייתה הוראה מפתיעה מאוד: לגשת אל רשויות ההגירה בברית-המועצות ולבקש אשרת יציאה!
היה זה בשנת תר"צ (1920). השלטון הסובייטי שלט בברית-המועצות ללא מצרים, ודיכא בעריצות כל מי שרק חשב מחשבה שנדמתה בעיני נציגי החוק כסטייה מנאמנות מוחלטת לאימא רוסיה. מי שהיה אז הרבי מליובאוויטש – האדמו"ר הקודם, הריי"צ (רבי יוסף יצחק) – נמצא באותה תקופה כבר מחוץ לגבולות רוסיה. אולם רובם של חסידי חב"ד עדיין נותרו מאחורי מסך הברזל.
הרב מרדכי טלישבסקי היה אחד מאותם חסידים. בדרך לא דרך, שלח הרב טלישבסקי מכתב מוצפן אל הרבי וביקש ברכה לשימור ילדיו מרוחות הכפירה המנשבות בחוצות רוסיה. תשובת הרבי, שהגיעה גם היא מוצפנת, כללה ברכה והוראה להגיש בקשה לאשרת יציאה למשפחה.
היה בכך סיכון גדול. בעיני הקומוניסטים, בקשה לעזיבת הארץ מוכיחה על חוסר שביעות רצון מההנהגה השלטונית, ותגובה שגרתית על בקשה כזו הייתה פיטורין מהעבודה ועוד שורה של צעדי דיכוי כלפי המבקש, עד כדי משלוח לארץ גזרה! אולם אצל חסיד, עומדת הוראה מהרבי מעל לכל שיקול וסיכון. הרב טלישבסקי ניגש אפוא אל נציגות השלטון בעירו ושטח בקשת הגירה.
הפקיד נרעש מעצם הבקשה ודחה את הרב טלישבסקי אל מחוץ למשרד בבושת פנים. לאחר שדיווח על כך לרבי, שב הרבי והדריך את הרב טלישבסקי לבקש פעם נוספת. הרב טלישבסקי אזר אומץ ועשה כהוראת הרבי – ושוב הושלך ממשרדי הרשויות בביזיון. הסיפור חזר על עצמו שוב ושוב, ורק בפעם השביעית (!) התרחש הנס: באורח לא מוסבר, הונפקה לו אשרת יציאה!
עם האשרה בידו, רץ הרב טלישבסקי הישר לתחנת הרכבת. הוא פשוט חשש שאי מי מהפקידים יתחרט וישלול ממנו את האשרה. הוא מצא ילד שניאות לגשת לביתו ולבשר לרעייתו שהשחרור המיוחל הגיע, ובתוך זמן קצר הגיעה אשתו אל התחנה יחד עם בתם ותינוקם הפעוט, מצוידת במטלטלים ארוזים ששמרה תמיד לאפשרות של יציאה חפוזה. משפחת טלישבסקי עלתה על הרכבת הראשונה לכיוון הבירה הלטבית, ריגה, שם שהה הרבי.
לאחר שלוש שנים בריגה, קיבלה משפחת טלישבסקי הוראה מהרבי לצאת לשליחות בפינלנד הקרה. הקהילה היהודית המקומית הריצה בקשה אל הרבי לדאוג עבורם לדמות רבנית שתוכל גם לשמש בתפקיד חזן, מוהל ושוחט – והרב טלישבסקי ענה על כל הדרישות.
פינלנד הייתה רחוקה ממצודתם של הקומוניסטים, אך מכל מקום, בתי חינוך חרדים לא היו גם שם. נתון עגום זה התגלה למשפחת טלישבסקי רק לאחר שכבר נמצאו בפינלנד. הם חרדו מאוד לגורל החינוך של ילדיהם ושוב הריצו מכתב אל הרבי ושאלו בעצתו. תשובת הרבי הייתה להשיב את הילדים לריגה, שם התנהלו מוסדות חינוך כהלכה.
הילדים, חנה ומשה, היו אז קטנים מאוד. למרות הקושי הגדול, רכשו ההורים עבורם כרטיסים להפלגה באונייה, ונפרדו מהם בדמעות. שני ילדים רכים יוצאים להפלגה בגפם. הרצון המשותף להורים ולילדים לזכות לחינוך יהודי הולם – עמד מעל לכל קושי.
בריגה, התגוררו סבם וסבתם של הילדים. הם היו מאושרים לשכן במעונם את נכדיהם ולדאוג לכל מחסורם. במשך כמה שנים נותרו הילדים בריגה והתחנכו ברוח היהדות הצרופה. הקשר עם ההורים נשמר באמצעות חליפת מכתבים בלבד.
לילה אחד, התעוררה חנה שטופת זעה. הרבי, שכבר עזב מזמן את ריגה, הופיע בחלומה ואמר כי פג התוקף של אשרת שהייתם במקום ועליהם לחזור לפינלנד.
חנה, שהייתה אז בת 11, נסערה מאוד, אך עדיין לא שתפה אף אחד בחלומה. למחרת, שב הרבי בחלומה ואמר את אותן מילים בדיוק: "חנה'לה, תוקפם של הניירות כבר הסתיים. חזרו לפינלנד!".
לאחר שהחלום חזר על עצמו לילה נוסף, החליטה חנה'לה כי יש דברים בגו. "למה לא אמרתם שעלינו לחזור?", שאלה ברצינות תהומית את סבתה בבוקרו של יום. "לשם מה הרבי צריך להודיע לנו על כך?".
למעשה, לא הייתה שום בעיה חוקית בהמשך שהייתם של הילדים בריגה. אבל העובדה שחלום כזה חזר ונשנה אצל הילדה, הדליק נורה אדומה אצל הסבתא. בו במקום היא קיבלה יחד עם הסבא החלטה, לארוז את מטלטלי הילדים ולשולחם אל הוריהם.
הילדים עלו על רכבת עד שהובילה אותם לחופי אסטוניה, שם איתרו בכוחות עצמם אונייה שמפליגה לפינלנד. גם בחופי פינלנד לא המתין להם איש. הוריהם לא ידעו על בואם, והם פשוט הפתיעו אותם כאשר נקשו על דלת הבית.
שבוע לאחר שהגיעו הילדים לפינלנד פרצה מלחמת העולם השנייה. הנאצים, שהגיעו גם לריגה, השמידו את כל היהודים שנותרו בה. מתוך 400 תלמידות בית-הספר היהודי לבנות בריגה, חנה היא הניצולה היחידה. הרבי הציל אותה ואת אחיה משה באמצעות החלומות המפעימים. 
