בקול נרגש וחנוק מבכי אמרתי לו: "תראה, איך שהרבי לא נשאר בעל חוב לאף אחד. אתה עזרת כל כך למוסד של הרבי, ועכשיו השליחים של הרבי עזרו לך!..."
מספר הרב זאב קרומבי:
בפורים תשס"ב - סיפר הרב קרומבי - נתבקשתי, במסגרת עבודתי ב"כולל חב"ד", לנהל את ההוסטל לנכים קשים שבמגדל העמק. ההוסטל היה במצב מאד קשה, ועמדתי בפני משימה מאד לא פשוטה. בין השאר, חיפשנו תורם לרכישת שתי הדירות בהן פעל ההוסטל.
באותם הימים הגיע לארץ ישראל ידידינו מר דוד גראבסקי, שתרם את המרפאה שהקמנו בצפת. הזמנתי אותו למגדל העמק והצגתי בפניו את ההוסטל הקיים. מר גראבסקי התרשם מאד מהפעילות שעשינו, אולם כאשר שוחחתי איתו על כך שיתרום כמה עשרות אלפי דולרים כהשתתפות ברכישת הדירות, הוא לא ענה. כיוון שכך, הצעתי שאגיע בעז"ה לפגוש אותו בקיץ בבלגיה.
בקיץ, כאשר ירד מעט העומס האדיר בהוסטל, נסעתי לבקר את מר גראבסקי בבלגיה. שוחחנו על דא ועל הא, ולבסוף הגענו לעיקר, ושאלתי אותו לגבי התרומה. "כשהייתי אצלך במגדל העמק" אמר לי מר גראבסקי "ראיתי שהשכנים תולים את הכביסה שלהם על הסורגים. לא נראה לי שמקום כזה מתאים למוסד רפואי". נדהמתי לשמוע את דברי גראבסקי. אם אינו מעוניין בהקמת ההוסטל, למה לא אמר לי זאת במגדל העמק, מבלי להטריח אותי כל הדרך אליו לבלגיה?... ניסיתי לומר לו, שאדבר עם השכנים שלא יתלו כביסה על הסורגים, אולם הוא לא התרשם מהפתרון שהצעתי. מר גראבסקי חשב מעט, ולבסוף הציע פתרון פשוט לבעיה (מסוג הפתרונות היצירתיים שרק מיליונרים מסוגלים לחשוב עליהם...). למה שלא נקנה את כל הבניין?...
עכשיו הגיע תורי להיות מופתע בפעם השנייה. רעיון כזה לא עלה בדעתי. במקום תרומה לרכישת שתי דירות, חזרתי לארץ ישראל עם הסכמה שלו לרכישת הבניין על כל שמונה-עשרה הדירות שבו.
החודשים הבאים היו קדחתניים ביותר. עמלתי להשיג את הסכמת כל דיירי הבניין למכור את דירותיהם. אם אחד הדיירים היה מסרב למכור את דירתו, כל העניין היה מתבטל. לא יכולתי לחתום עם אף דייר, עד שלא ידעתי שיש לי הסכם עם כולם, שהרי תנאי אחד התנה איתי מר גראבסקי: כל הדירות כולן, או לא כלום! זה היה מבצע מסובך ביותר (והרבה לילות לא ישנתי...), אולם לבסוף הצלחנו לרכוש את כל שמונה עשרה הדירות שבבנין.
בבניין זה היו שתי דירות שנרכשו בזמנו על ידי משרד השיכון וכבר שימשו את ההוסטל. רכישת הדירות הללו ממשרד השיכון, למרות שכבר שימשו אותנו, הייתה מסובכת מאד וארוכה ביותר. הניסיון להתמודד עם הבירוקרטיה הממשלתית, היה כמעט בלתי אפשרי. בשלב מסוים, לא היה נראה לי שאוכל למצוא פתרון שיאפשר לנו לקבל את הבעלות על הדירות.
בצר לי, אחרי מאמצים רבים פניתי לסמנכ"ל משרד השיכון, מר ישראל שוורץ, כדי שיעזור לנו. כאשר הצלחתי להשיג את מר שוורץ, הוא יצא מגדרו להדריך אותנו בסבך הבירוקרטיה הממשלתית. מאד לא פשוט היה להשיג אותו (אחרי הכל, מנכ"ל משרד השיכון!), אולם, כאשר השגתי אותו, תמיד מצאתי אצלו אוזן קשבת.
♦ ♦ ♦
בחגים של תשס"ג נסע בננו מענדי שי' לפעילות ברישיקש שבהודו. ממש לפני שטס, החליט הרופא שאשתו טליה לא תוכל לטוס איתו. מענדי היה מאד שבור, אבל בכל זאת החליט לנסוע כדי למלא את השליחות של הרבי.
מספר ימים לאחר ראש השנה, התקשרה אישה אלמונית לאשתי, וסיפרה לה כי בעלה לשעבר, אחותו ובתו, היו מעורבים בתאונת דרכים קשה ליד רישיקש. הנהג ההודי נרדם והרכב נתקע בעץ. הנהג נהרג במקום. האחות פצועה אנושות (ואמנם נפטרה לאחר זמן מה), ובעלה לשעבר והבת מאושפזים בבית רפואה הודי - האם נוכל לבקש ממענדי לדאוג להם?
אשתי התקשרה למענדי (שיחה לרישיקש הייתה בגדר מבצע מורכב), והעבירה לו את הבקשה. למענדי לא היה קל גם כך, אולם הוא איתר בבית חב"ד שלושה חבר'ה שהסכימו לנסוע איתו. האחד היה ישראלי שידע לדבר הודית. השני היה סטודנט לרפואה, והשלישי - סתם בחור שאהב לעזור. אל מענדי הצטרף גם צוות טלוויזיה שהגיע איתו מהארץ, כדי לעשות תוכנית בת עשרה פרקים על השליחות שלו ברישיקש.
מענדי והצוות נסעו כשמונים קילומטרים לבית הרפואה, ובמשך שלושה ימים ולילות עמוסים וקשים, סייעו לפצועים ככל יכולתם. לבסוף, הם ארגנו מטוס שהטיס את הפצועים לארץ ישראל (בסרט שהוקרן לאחר מכן, רואים עד כמה צוות בית חב"ד מסייע לפצועים, ועד כמה הפצועים אסירי תודה. הפצוע שם אומר למראיין: הכי טבעי עבורי היה שחב"ד יבואו לעזור לי). לאחר אותם שלושה ימים עמוסים, חזר מענדי להמשך שליחותו.
ערב אחד, הזמין אותי מענדי אליו הביתה, כדי לראות את הסרט שהוכן על מקום השליחות שלו. התרגשתי מאד מהסרט, ולבסוף שאלתי אותו, האם יש לו איזה קשר עם האדם שכה סייע לו? "בודאי" - ענה מענדי - "אני מדבר איתו הרבה".
"ואיך קוראים לו?" שאלתי.
"קוראים לו ישראל שוורץ, והוא סמנכ"ל משרד השיכון..."
שמעתם על אנשים ש"קפצו מהכסא"? ובכן, אני ממש קפצתי מכסאי. ישראל שוורץ, שתמיד היה נכון כל כך לעזור לנו, קיבל את שכרו הטוב משמים בעזרתו של מענדי.
מיד התקשרנו לישראל שוורץ (הפעם, ישירות לנייד שלו, בלי לעבור אלף מזכירות ופקידות). בקול נרגש וחנוק מבכי אמרתי לו: "תראה, איך שהרבי לא נשאר בעל חוב לאף אחד. אתה עזרת כל כך למוסד של הרבי, ועכשיו השליחים של הרבי עזרו לך!..."
