הפגישה התרחשה חודשים ספורים לאחר שאברהם אורנשטיין הגיע מאדמת המרצחים הגרמנית אל מרחבי החופש של אמריקה. חבר, שידע על הספיקות והקונפליקטים הפנימיים של אברהם בעקבות חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, סידר עבורו פגישה עם הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. 'יחידות', במינוח החסידי.
 
היה זה חודש תשרי תשי"ב (אוקטובר 1951). תוך כדי המתנה לתורו, חלפו ביעף במחשבתו של אברהם תמונות ילדות. אחת מהן נצרבה עמוק בתודעתו. אביו, הרב יוסף ברוך ז"ל, איש חסיד ותלמיד-חכם מופלג, לקחו להתברך מפי האדמו"ר מגור, הנודע  בכינויו 'אמרי אמת'. כילד, לא הבין מה ברכו האדמו"ר. לאחר מכן הסביר לו אביו כי הצדיק אמר: "כשתרצה – תוכל ללמוד".
 
המעמד מול דמותו המרשימה של האדמו"ר, לא מש מזיכרונו. והנה, עוד מעט יעמוד שוב מול אדמו"ר – הפעם האדמו"ר מליובאוויטש. אבל כבר לא עם אותה תמימות נאיבית ילדותית. בין שתי הפגישות שצפו באירופה נהרות של דם יהודי, אוקיינוסים של דמעות שאינם מתייבשים, ששינו את חייו לבלי הכר.
 
אברהם התכונן לקראת עימות. כן, הוא התכוון לדרוש במפגיע מהרבי הסבר לצעדיו של אלוקים. איך הוא היה מסוגל לעשות דבר כזה?
 
אברהם נכנס אל הרבי יחד עם שני סטודנטים נוספים, ותחושתו הייתה כי הרבי ממקד עליו דווקא מבט מיוחד.
 
"מנין הגעת?", שאלו הרבי באידיש.
 
"מגרמניה", פלט אברהם קצרות, ומיד פנה לפרוק את המטען המעיק על לבו: "רבי, מייסרת אותי מאוד השאלה, כיצד ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית שחיטה של שישה מליון אנשים, נשים וטף? איך דמם השפוך ודמעותיהם הניגרות לא המיסו את כל שבעת הרקיעים?".
 
הרבי הקשיב, שמע את הסערה שבין המילים הטעונות. תגובתו הייתה בשאלה לא צפויה: "האם הנך מכיר כללים בסיסיים במתמטיקה?".
 
"אני יודע משהו", השיב אברהם, תוהה לאן חותר הרבי.
 
הרבי נטל עט ושרטט עמו קו אלכסוני על דף חלק. בקצהו השמאלי העליון של הקו, סימן הרבי נקודה. "מהו היחס המתמטי בין הקו ובין הנקודה?", שאל.
 
"אפס", ידע אברהם.
 
"זו התשובה לשאלתך", אמר הרבי והסביר: "מה שאירע עם היהודים באירופה הוא נקודה בזמן ובמרחב. נקודה שהיא חלק מקו שהנו – ועודנו – נמשך ללא גבול".
 
אברהם הופתע מכיוון החשיבה של הרבי, אבל משהו בו נעלב. "שש מיליון נשמות יהודיות הינן רק נקודה?".
 
הרבי, למיטב זכרונו של אברהם, הסכים כי מבחינה רגשית אין תשובה לשאלתו התובענית. ובכל זאת – "יהודי מאמין יכיל זאת, במוקדם או במאוחר". הרבי המשיך לדבר על שכרן של נשמות הקדושים, על נצחיות הנפש היהודית, ודבריו החמים המיסו מעט מהשכבה הקשיחה והמצולקת שעל לבו של אברהם.
 
שם, בחדרו של הרבי שב אברהם ונזכר ברגע בו נפרד מאביו לנצח: "אברהמ'טשע, קח איתך את הטלית הזאת", השליך אביו את צקלונו לעברו, "והשם יתברך ישמור אותך... זוהי הירושה היחידה שאני יכול להשאיר לך"...
 
אברהם גם שב ונזכר בצעדת המוות באביב תש"ה (אפריל 1945). תוך כדי שסחב את עצמו בינות לאלפי פגרים-חיים, קלט כי מישהו קורא בשמו. הוא הפנה מבט וראה את בן-עירו פישל פרלגריכט, העגלון. "בוא עמי", אסף אותו פישל אל חיקו. גופו של אברהם היה קפוא ופישל חיממו, עד כמה שניתן הדבר, בעזרת חבר נוסף.
 
כאשר הגיעו אל היער וננטשו על ידי הנאצים, אברהם כמעט קרס באפיסת כוחות. כמו רבים אחרים שנפלו שדודים וחסרי-אונים. רק בזכות פישל, שמשך אותו משם בכוח – ניצל.
 
לאחר שהתרחקו כחמישים מטר מכל המתים, נעצר פתאום פישל. "אברהם, לפני שאני עוזב את המקום המקולל, אני רוצה לומר קדיש".
 
"קדיש? למה? על מי?", לא קלט אברהם.
 
"אברהמ'טשע, הבט סביבך. מאות גופות מתגוללות בבוץ. אני... חייב לומר קדיש, ואני... עגלון...", התלעלע קולו. "אינני יודע את מילות הקדיש... אתה, שלמדת תורה, בוודאי תוכל לעזור לי. הגה עמי את מילות הקדיש ואמור אחריי אמן", ביקש-ציווה פישל בגרון ניחר.
 
כעת, בניו-יורק, שמע אברהם בקולו של הרבי את צלילי הקדיש המרטיט של פישל. משהו במעמד גרם לאברהם לחוש כי הקו האינסופי עליו דיבר הרבי, עבר דרך הקדיש של פישל ונמשך כעת מבעד לקולו של הרבי. מין ביטוי של נצח ישראל שאי-אפשר להסבירו במילים.
 
האם זו הייתה כוונתו של הרבי? האם באופן בלתי ישיר עורר הרבי את זיכרונו של אברהם מהרגע האיום ונורא-ההוד של הקדיש ביער? אברהם מאמין שכן. כך או כך, הוא אכן ממשיך את הקו, לומד (כשרוצה...) וגם אומר קדיש...