בתקופה שלפני חמש מאות שנה — הזמן בו חי ופעל ר׳ משה קאפסאלי — היה מצב היהודים במדינות הנוצריות בשפל המדריגה. היה זה ערב הגירוש האכזרי של היהודים מספרד והיהודים הן בספרד והן במדינות אירופיות אחרות, עונו, דמם היה הפקר והם גורשו ממקום למקום, כצבי הזה הנמלט מפני הצייד.

אולם, כפי שזה קרה לא אחת בהיסטוריה היהודית, גם בתקופה זו נפתח פתח הצלה ונוצר מקום מקלט ליהודים הנרדפים על צוואר. היה זה בטורקיה, בה נוסדה עתה ממלכה חדשה, תחת שלטונו של מושל (שולטן) מוסלמי.

בקיץ, שנת ה׳רי״ג (1453) כבש השולטן מחמד השני את קונסטנטינופול (קושטא) ושם קץ לממלכת ביזנט הנוצרית, שהיתה הממלכה הנוצרית הראשונה שהחלה לרדוף יהודים, עוד לפני אלף שנים. השולטן פתח את שערי ממלכתו בפני הפליטים היהודיים. הוא הרשה להם לבנות בתים, בתי כנסת ובתי מדרש ולעסוק באופן חופשי במסחר ובמלאכה, ככל אוות נפשם.

מיד החלו לנהור יהודים לקונסטנטינופול ולמרכזים האחרים ברחבי טורקיה. הם באו מהמדינות הנוצריות בהן רדפו אותם והחלו לייסד כאן, בטורקיה החופשית, מרכזים חדשים, בהם פרחו חיים יהודיים מלאים.

לשולטן מחמד היה רופא יהודי - חכם יעקב, אותו מינה לתפקיד שר האוצר, בגלל כשרונותיו הנעלים ויושרו האישי. לחכם יעקב נודעה השפעה גדולה על השולטן, אותה ניצל לא אחת לטובת אחיו היהודים. מנהיגם הרוחני של יהודי טורקיה היה הרב הראשי (נקרא בטורקית חכם באשי) הגאון רבי משה קאפסאלי.

על חייו הפרטיים של הרב הראשי הראשון ליהודי טורקיה, ידוע לנו מעט מזעיר. אנו יודעים רק שמוצאו היה ממשפחה מכובדת - משפחת קאפסאלי, שהוציאה מתוכה הרבה גדולי תורה. הוא למד תורה בישיבות הגדולות של אשכנז וכן ארצות אחרות, בהן קנה שם של תלמיד חכם מובהק.

רבי משה קאפסאלי ארגן את החיים היהודיים בממלכה החדשה בכשרון גדול. הוא מינה רבנים וקבע פרנסים בכל קהילה וקהילה. אף הוא היה אחראי אישית, על המיסים, שהקהילות היו חייבות להעלו לשולטן ועשה את מלאכתו בחכמה, במסירות וביושר. השולטן העריך אותו מאד והעניק לו סמכויות מלאות, כדי למלא את תפקידו רב־האחריות. תחת הנהגתו של החכם־באשי גדלה והתפתחה האוכלוסיה היהודית של טורקיה, בחומר וברוח, והביאה תועלת רבה לעם ולממלכה.

יחד עם פריחת הקהילות היהודיות ברחבי טורקיה, התעוררו גם הקראים מתרדמתם העמוקה. הללו, שהוציאו את עצמם מכלל ישראל על ידי כך שהאמינו רק בתורה שבכתב, היו זה זמן רב במצב של גסיסה וניוון. לפני כחמש מאות שנה היו קהילות גדולות קראיות גדולות ועשירות בכל ארצות המזרח, ממצרים ועד קרים שברוסיה. אולם עם שהתרחקו מישראל, הם הלכו והתמעטו, הן מבחינה מספרית והן מבחינת חשיבותם.

עתה, כשבערי טורקיה פרחו חיים יהודיים חדשים, החלו גם הקראים להתארגן, תחת ההנהגה הידידותית של השולטן. ולא זו בלבד, אלא לשמע המצב הטוב, החלו גם להגיע קראים מרחוק, מקרים שברוסיה, ועוד. הללו, שלא ידעו מיהדות מאומה, ביקשו את הרבנים שילמדו אותם תורה והיו רבנים שהיו מוכנים לכך ולמדו עם הקראים תורה וגם משנה וגמרא. הם קיוו להחזיר אותם בכך לחיק אמונת ישראל. אולם רבי משה קאפסאלי התנגד לכך שלומדים אתם תורה שבעל־פה, באומרם כי הם ממילא לא יאמינו בכך.

מעמדו הרם בחצר השולטן וההוקרה הרבה, בה התיחסו אליו אחיו היהודים, לא העבירו את ר׳ משה על דעתו. לא גבה לבו ולא רמו עיניו, אלא אדרבה, הוא היה ענו גדול ובחייו הפרטיים לא ניכר מעמדו הרם כלל. הוא חי חיי עוני ודחקות, הרבה לצום וכל אורח חייו היה צנוע כשל חסיד וענו. וגם צדקותו ויראתו היו לשם דבר, עד שזכו לשבחים רבים מפי בני דורו.

אולם, על אף כל זאת, מסתבר כי גם לר׳ משה קאפסאלי היו אויבים, שקינאו בו וניסו בכל האמצעים למרר את חייו. הללו הצליחו להסית נגדו את הגאון ר׳ יוסף קולון (מהרי״ק) שחי באיטליה, הרחק מקונסטנטינופול ואת החכם באשי לא הכיר אישית. התגלגלו הענינים לידי כך, שהמהרי״ק ניהל מחלוקת חריפה נגד ר׳ משה קאפסאלי, דבר שגרם צער ועגמת נפש לרבים וכן טובים.

מקור המחלוקת צמח ממצבה של הקהילה היהודית ב... ירושלים. מאז חורבן בית שני מעולם לא פסק, כידוע, הישוב היהודי מירושלים ותמיד ישבה בה קהילה יהודית, קטנה ככל שתהיה. הם היו תמיד עניים מרודים, והמושלים שהתחלפו חדשים לבקרים. ורדו בהם ביד קשה.

בזמן שסיפורנו התרחש, שלטו המצרים על ארץ ישראל. בתקופה מסויימת התישבו בירושלים מספר ניכר של יהודים איטלקיים. מאוחר יותר, כאשר הגיעו למקום יהודים מגרמניה,. שאף הם באו כדי להקים אהליהם בעיר הקודש, לא קיבלו אותם היהודים יוצאי איטליה כמו שצריך מתוצאה מכך נפל חלקו הגדול של המס, שיהודי העיר היו חייבים להעלות לשולטן המצרי, על שכם היהודים האשכנזים. הגיע המצב לידי כך, שיהודים אשכנזים רבים לא יכלו לעמוד בעול המסים הכבד מנשוא ועזבו את העיר. עתה נפל העול על היהודים האיטלקיים שאף הם היו עניים מרודים.

רבנו עובדיה מברטינורא מתאר בצורה פלאסטית את ביקורו בירושלים בימים ההם, בה הוא מצא בסך הכל 70 משפחות יהודיות, במקום ה-300 שהיו קודם לכן, ובה הוא נתמנה כרב ראשי, משרה שהסכים להעמיס על שכמו, על אף מצבה הכלכלי הקשה של הקהילה והעיר כאחת. הוא מתאר כיצד הקשה המצב הקשה את לבם של תושבי ירושלים וגרם לשנאה ולמחלוקת עזה בקרב היהודים, ולמרות שרבי עובדיה ידע על המצב הקשה של ירושלים, עוד בהיותו במצרים, בדרכו לארץ ישראל, לא היה בזה כדי למנוע בעדו והוא הגיע לעיר בשנת רמ״ה (1488) והחל להכניס סדר בחיים היהודיים המאורגנים של העיר.

בינתיים הסתובבו שליחים שיצאו מירושלים בכל העולם, ובעיקר בארצות אירופה בהן היו יהודים, ואספו כספים לטובת יהודי ירושלים.

אחד השליחים, שהיה לו השם המוזר ר׳ משה ״עשרים־וארבע״ (על שם כ״ד ספרי התנ״ך...) בא לקונסטנטינופול, כדי לאסוף תרומות לעניי ירושלים. הוא פנה אל הרב הראשי, ר׳ משה קאפסאלי וביקש את עזרתו.

אולם החכם באשי לא יכול היה — הפעם — לעזור. באותה תקופה התנהלה מלחמה מרה בין השולטן הטורקי ובין השולטן המצרי מאליק אשרף קיטביי, אשר ארץ ישראל היתה נתונה תחת שלטונו. מסיבה זו אסר השולטן הטורקי, באיזאר השני, באיסור חמור להעביר כספים ל שטח שנמצא תחת שליטת אויבו השולטן המצרי, מסיבה זו לא יכל היה ר׳ משה קאפסאלי לתת את הסכמתו הרשמית, שהמשולח יאסוף כספים בבתי הכנסת ובתי המדרש אשר בערי טורקיה, אולם הוא סייע בידי השליח בהרבה דרכים אחרות, לא רשמיות.

משולח זה הפך לאויבו בנפש של ר׳ משה קאפסאלי. אליו הצטרפו אחרים שקנאו בהצלחתו הגדולה ולא יכלו לסבול את הכבוד הגדול שיש לחכם באשי, הן בעיני צאן מרעיתו והן בעיני השלטונות. הללו כתבו מכתב שיטנה, מלא האשמות־שוא, ושלחו אותו בידי המשולח ״עשרים־וארבע״ אל הגאון המהרי״ק לאיטליה.
משקיבל את מכתב השיטנה, האמין הגאון ר׳ יוסף קולון לכל מלה שנאמרה בו וחמתו בערה להשחית. הוא כתב מיד מכתב לטורקיה, בו גזר על ר׳ משה קאפסאלי להתפטר תיכף מתפקיד הרב הראשי, ואילו על הקהילות הוא גזר לא להכיר בר׳ משה כחכם באשי.

במשך שנתיים פחד המשולח ״עשרים וארבע״ לפרסם את דברי גזירתו של המהרי״ק. אולם בסופו של דבר נודע על כך לר׳ משה. הוא כינס את ראשי הקהילה היהודית וסיפר להם מה שכתב לו המהרי״ק ועל איזה רקע נאמרו הדברים. הקהל נחרד למשמע הדברים, במיוחד לאור העובדה שכולם ידעו כי ההאשמות בשקר יסודם, וכי הגאון רבי יוסף קולון נפל קרבן להטעיה וקיבל כאמת האשמות שאין להן שחר.

לאחר מכן כתב ר׳ משה קאפסאלי מכתב להמהרי״ק, בו הוא מוכיחו על שהאמין לדברי שקר. פרצה מחלוקת עזה, בה התערבו רבנים גדולים בארצות שונות. מאוחר יותר הכיר המהרי״ק לדעת כי רימוהו ודבר זה גרם לו צער רב. בשכבו על ערש־דווי הוא שיגר את בנו, ר׳ פרץ, לקונסטנטינופול, כדי שיתנצל בפני ר׳ משה ויבקש סליחתו. החכם באשי קיבל את השליח בלבביות ומחל לאביו במחילה גמורה. הוא בכה תמרורים, כאשר שמע כי הגאון רבי יוסף קולון שוכב על ערש דווי.

לעת זקנתו של ר׳ משה קאפסאלי התרגש אסון הגירוש על יהדות ספרד, כאשר המלך הקאתולי פרדיננד ציווה עליהם לעזוב את הארץ בנסיבות אכזריות ומבישות. עתה הגיעה שעתו הגדולה של ר׳ משה. הוא שינס את מתניו כדי לארגן עזרה לפליטים האומללים. מבלי להתחשב בגילו הגבוה, הוא עבר בכל הקהילות ברחבי הממלכה, ואסף כספים למטרת פדיון שבויים.

רבים מבין פליטי ספרד נפלו לידי הפיראטים ונמכרו לעבדים, ואותם היה צריך לפדות ולהציל כל עוד שלא מאוחר מדי. בהתאם לרשות שהוענקה לו על ידי השולטן הוא אף הטיל מס על היהודים וכולם נענו ונתנו בעין יפה. פליטים ספרדיים רבים ניצלו אז והובאו לקושטא, שם נתקבלו ברגשי אחוה וכבוד. ר׳ משה קאפסאלי נפטר כעבור שלוש שנים, בגיל 75 לחייו.