הפייטן, משורר והוגה־דעות המפורסם, רבי שלמה אבן גבירול, נולד במאלגה שבספרד בשנת ד׳ תשפ"ב (1,022) לערך. לגבי שנות חייו קיימות דעות שונות, אך ברור כי הוא נסתלק מן העולם בגיל צעיר ביותר, ועל כל פנים לא יותר מבן 36. שלא בהתאם לחייו הקצרים, הוא יצר הרבה מאד, והשפיע מרוחו על החיים היהודיים של תקופתו.

מעט מאד פרטים ידועים לנו על חייו של ר׳ שלמה אבן גבירול, וגם זאת רק על פי פיוטיו, בהם משתקפים חייו והמאורעות שעברו עליו.

אביו, ר׳ יהודה היה מתגורר בעיר קורדובה. כאשר פרצו שם מהומות ומלחמה היתה נטושה בסביבה, הוא עבר למאלגה, בה נולד שלמה. מאוחר יותר עברה כל המשפחה לסרגוסה.

עוד בשחר ילדותו נותר שלמה יתום מאביו ומאמו. נחמתו היחידה היתה בלימוד התורה, עליו שקד הנער בהתמדה גדולה. היו לו כשרונות בלתי רגילים והוא בלט חיש מהר כתלמיד חכם גדול.

מלבד ידענותו הגדולה בכל חדרי התורה, הוא רכש ידיעה נרחבת בשפות שונות, במיוחד בלשון הקודש ובערבית וכן למד מדעים שונים, ביניהם מתימטיקה, אסטורונומיה ועוד, כמו שהיה מקובל בחוגי האיגטליגנציה הספרדית היהודית.

בגיל צעיר ביותר החל ר׳ שלמה לכתוב חרוזים ושירים ועד מהרה יצא לו שם כמשורר בדוך־כשרון. הוא היה הראשון — ויש אומרים  הגדול ביותר — בין שורה הארוכה של פייטנים ומשוררים שהיהד ות הספרדית הוציאה מקרבה, לרבות את רבי משה בן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא וכו'.

בגיל 16 הוא חיבר ״אזהרות״ ע ל תרי"ג מצוות, בהן נכללות כל המצוות בצורת חרוזים. פיוט זה נתקבל בקהילות ספרדיות רבות והוא נכלל בתפילת חג השבועות. פיוט זה מתחיל בשורות הבאות:

אני השר והשיר לי לעבד
אני כנר לכל שרים ונוגנים
ושירי עטרה למלכים
ומגבעות בראשי הסגנים
וגווי יהלך על האדמה
ורוחי תעלה על העננים
והנני כשש עשרה שנותי
ולבי בן כלב בן שמונים

(את השורה האחרונה אין להבין כי המשורר אומר על לבו שהוא ״בן כלב״, אלא הוא מבין — בין מלשון בינה — כמו לב של כלב בן שמונים...)

באותה שנה בה חיבר ר׳ שלמה אבן גבירול שיר זה (1,038) נפטר רב האי גאון ור׳ שלמה חיבר ארבע קינות לכבודו. אחת הקינות מתחילה בשורות אלו:

בכו עמים חגרו שק וחבל
ושברו כל כלי נבל ונבל
לרב האי אדוננו אשר מת
פליטה הנשארה בתבל
למי נבכה וננוד בתחילה
ועל מי נעשה מספד ואבל
עלי ארון אשר נגנז בציון
ואם לזה אשר נגנז בבבל?

בהיותו בודד ועצוב, מצא לעצמו המשורר הצעיר שני ידידי דגולים: ר׳ שמואל הנגיד, אחד הלמדנים הדגולים של דורו ושר בממשלתו של המלך באדיס בגראנדה ור׳ יקותיאל אבן חסאן, שתפס מקום חשוב בחצר המלכותי של סאראגוסה. ר׳ יקותיאל זה היה אדם נדיב ובעל צדקה והוא קירב במיוחד את ר׳ שלמה הצעיר והתיחס אליו כאילו היה בנו ממש. ר׳ שלמה יכול היה להביע את תודתו רק בפיוטים שחיבר לכבוד מטיבו.

אולם הימים הטובים בביתו של ר׳ יקותיאל נסתיימו חיש מהר. כעבור שנה (ב-1,039) קם דודו של המלך וערך מרד נגדו. הוא תפס את ן השלטון, רצח את המלך בארמונו וגם על ידידיו ובעלי אמונו שפך את חמתו. את ר׳ יקותיאל הוא אסר בנחושתיים וכעבור שנה — כאשר ר׳ שלמה היה בן 18, נרצח ר׳ יקותיאל ידידו והוא שוב נותר ערירי ובודד. הוא חיבר קינה נוגעת ללב על ידידו ומטיבו, המתחילה כך:

בימי יקותיאל אשר נגמרו
אות כי שחקים לחלוף יוצרו

באותה שנה הוא חיבר ספר לדקדוק העברי, בו הוא מוסר בחרוזים את כלי לשון־הקודש. בהקדמה הוא מפליג בשבחה של לשון־הקודש, השפה בה נגלה הקב״ה לעם ישראל על הר סיני, השפה בה נתן לנו את התורה, השפה בה מלאכים משבחים, מפארים ומרוממים לה׳, השפה של הנביאים ושל דוד המלך, נעים זמירות ישראל, בה הוא חיבר את ספר התהילים. ליצירתו קרא ר׳ שלמה ״ענק״ ואכן, 400 חרוזים קבועים ביצירה זו, כמו אבנים יקרות בענק יקר־ערך. אחד הפיוטים המפורסמים ביותר שלו הוא ״שיר הכבוד״ (המתחיל במלים 'אנעים זמירות') אותו אומרים בקהילות רבות בשבת בבוקר, אחרי התפילה, וכן ״שיר היחוד״, המחולק לשבעה חלקים כנגד שבעה ימי השבוע. פיוט זה אומרים בקהילות רבות בליל יום כיפור. שני הפיוטים מצטיינים במחשבות והגיגים הספוגים יראת־שמים טהורה.

למדריגה הגבוהה ביותר של השתפכות הנפש מגיע ר׳ שלמה אבן גבירול ביצירתו ״כתר מלכות״, בו הוא מהלל ומשבח לה׳ ומעלה על נס את מעשה בראשית, את האדם ואת נשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל. החרוזים, השזורים בפסוקים מן התנ״ך, מתחילים כך:

נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד
לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת
והנצח וההוד,
לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל
לראש ; והעושר והכבוד
 
וכדוגמה לעושר ההבעה והמשמעויות העמוקות, יכולה לשמש הפתיחה לחלק השני:

אתה אחד,
ראש כל מנין
ויסוד כל בנין.
אתה אחד,
ובסוד אחדותך חכמי לב יתמהו
כי לא י דעו מה הוא.
אתה אחד,
ואחדותו לא יגרע ולא יוסיף
לא יחסר ולא יעדיף.

כהוגה דעות מעמיק מתגלה ר׳ שלמה אבן גבירול בספרו ״מקור חיים״׳ אותו חיבר בערבית ואשר כעבור מאה שנה תורגם ללטינית והופיע בצורה של שאלות ותשובות בין רב ותלמידיו, מביע ר׳ שלמה את דעתו הפילוסופית על אלוקות, השגחה, טבע, האדם והבנת הסובב אותו וכו'. בהוצאה הלטינית שובש שם המחבר ל"אביסברון" ועד לפני מאה שנה לערך חשבו כי את הספר החשוב חיבר איזה פילוסוף ערבי בלתי ידוע. אולם, למרבה המזל תורגמו בשעתו חלקים מן הספר מערבית לעברית על ידי ר׳ שם־טוב פאלקיירא (בשנת 1,260) וחלקים ממנו נתגלו בפאריס, בשנת 1,840), בספריה הלאומית הצרפתית. כך התבררה זהותו של מחבר הספר החשוב ונתגלה כי הוא אינו אלא ר׳ שלמה אבן גבירול.

ר׳ שלמה חיבר גם ספר מוסר בערבית, בשם ״ספר תיקון הנפש״ וכן יצירה בשם ״מבחר פנינים״. שניהם נתחברו בערבית ושניהם תורגמו לעברית על ידי ר׳ יהודה אבן תבון.

לפלא הדבר כמה יצירות הספיק ר׳ שלמה אבן גבירול לחבר בימי חייו הקצרים. מותו ללא עת הדהים את העם שעטף את המאורע הטראגי באגדה נוגעת ללב: ערבי קינא בהצלחתו של המשורר הצעיר — מספרת האגדה — והוא ארב לו ורצח אותו ולאחר מכן טמן את גופתו בגינתו, תחת עץ תאנה. העץ לבלב ופרח טרם זמנו ועורר את התפעלותם של העוברים ושבים, עד שהגיעו הדברים באזני המלך, הלה קרא לערבי, חקר אותו לטיבו של העץ, והלה הודה במעשהו והמלך ציווה לתלות אותו...

ר׳ שלמה אבן גבירול נפטר בוולנציה בשנת 1,058 (לערך). קברו נמצא על הר ליד העיר מורוויאדרו שבספרד.