את רבנו משה בן מיימון, המכונה “הנשר הגדול אין צורך להציג. כולם מכירים אותו, קראו את תולדות חייו ויש בוודאי גם כאלה שכבר למדו, אולי, קטע זה או אחר מה"משנה תורה" של הרמב”ם.

אולי לא כולם יודעים כי היתה תקופה, בה הביט חלק מגדולי ישראל בעין לא טובה על חלק מיצירותיו של הרמב”ם וחשדו בו - כפי שנראה ללא יסוד - כי ספריו אלה מהווים סכנה לתלמידים שלא שימשו כל צרכם ואינם מתמצאים היטב בעניני פילוסופיה.

יצירותיו של הרמב"ם הדנות בתלמוד ופירושיו זכו להכרה והערצה של כל רבני ישראל וחוגי הלומדים ותלמידי־החכמים באשר הם. כולם החשיבו יצירות אלה כפרי הילולים של רוחו הגדולה של הרמב"ם. אולם רבי משה בן מימון היה לא רק תלמיד־חכם גדול, כי אם גם רופא, פילוסוף, איש מדע והוגה־דעות. מלבד ה"משנה תורה" הוא חיבר יצירה פילוסופית גדולה בשם "מורה נבוכים". הרמב"ם קיוה, כי ספר זה, אשר בכוחו יהיה להעלות על דרך האמת את ה"נבוכים" ותועים בדרכי החיים ונתיבות האמונה, יתקבל אף הוא בסבר פנים יפות בקרב הציבור היהודי. אולם היו רבנים שחששו, שבד בבד עם כוחו של “המורה” להשכיל נבוכים, הוא גם “יצליח” להביך כאלה שאינם נבוכים עדיין, אך שאין אמונתם חזקה ומבוססת די צרכה.
כך או אחרת, מספרים כי רבני גרמניה של אותם הימים החליטו לשגר שליח מיוחד אל הרמב”ם כדי שהלה יתהה על קנקנו וידווח לשולחיו איזה מין אדם הוא הרמב”ם, איך הוא חי ומה טיבו.

השליח, שמו היה רבי מאיר, יצא לדרך הארוכה והמייגעת, שבסופו עתיד היה להגיע לקורדובה שבספרד, עיר מולדתו ומגוריו של הרמב”ם. בבואו לפרברי קורדובה, כשהוא מלווה על ידי תלמיד אחד, נעצר רבי מאיר על שפת הנהר, כדי לנוח קמעה, לפני שייכנס העירה. כדי לא לבטל את הזמן לריק, הוציא רבי מאיר ספר מצרורו והחל ללמוד. כאשר המשיכו בדרכם, שכח רבי מאיר את הספר על שפת הנהר מבלי שהוא או מלווהו, יבחינו בכך.

משהגיעו לביתו של הרמב”ם והוכנסו פנימה על ידי משרת, נאמר להם כי הרמב”ם אוכל צהרים. רבי מאיר השיב כי הוא מברך את בעל הבית ומאחל לו שיאכל לתיאבון. כעבור שעה קלה חזר המשרת ובירך את האורחים בשם הרמב”ם. הוא הזכיר להם, כמו כן, שהם שכחו ספר על שפת הנהר. מיד בדק רבי מאיר בצרור ונוכח לדעת כי הספר איננו. הוא שלח את תלמידו להביאו, לאחר זמן קצר נכנס הרמב”ם לחדר, בירך את האורח בלבביות וביקשו להצטרף אליו לסעודה.

רבי מאיר נכנס לחדר האוכל וחשכו עיניו: על צלחת גדולה היה מונח משהו שהיה נראה כיד של אדם! היתכן? - שאל את עצמו רבי מאיר, מתחלחל לעצם המחשבה - היתכן שהרמב”ם הוא קניבל- האוכל בשר אדם?!
כמובן שרבי מאיר לא אכל, ודחה את ההזמנה באדיבות בטענה כי אין הוא רעב.

“ובכן, אולי נשתה משהו טוב?” — שאל הרמב”ם, ומיד קרא למשרת: “פטרוס, תרד נא למרתף ותביא לנו כד יין עתיק”.

רבי מאיר שוב נדהם והשתומם. היתכן שהרמב”ם רוצה להשקותו יין שהמשרת הלא־יהודי נגע בו? והאם הוא בעצמו, בעל ה”יד החזקה”, שותה יין כזה?

שוב דחה רבי מאיר את ההצעה וביקש לשתות מים בלבד. בהיותו עייף וגם מאוכזב לא מעט, ביקש רבי מאיר סליחה ממארחו ופרש לחדר שהוקצה לו. לפני שנפרד מהרמב”ם, עוד הספיק לשמוע כיצד הלה נותן הוראה למשרתו הלא־יהודי: “אתה פטרוס, תהרוג מחר את העגל ונערוך סעודה חגיגית לכבוד האורהים שלנו”.
זה היה כבר יותר מדי בשביל רבי מאיר. הוא הזדעזע עתה זו הפעם השלישית. היתכן שהרמב”ם אינו משתמש בשירותיו של שוחט? האם הוא אינו גורס כי יש לשחוט את הבהמה כדין?

האם הוא כופר בשחיטה, חס וחלילה? האם הוא התרחק מאורח החיים היהודי עד כדי כך?

מחשבותיו הטרידו את רבי מאיר והוא לא עצם עין כל הלילה. במשך שעות ארוכות הוא התהלך בחדרו אנה ואנה וחשב על מה שראו עיניו ושמעו אוזניו. הנה עיני ראו ולא זר – חשב.  אילו מישהו סיפר לי, לא הייתי מאמין, אבל למראה עיני הלא חייב אני להאמין...

למחרת בבוקר החליט רבי מאיר כי הוא ידבר עם הרמב”ם משפטים. הוא ידרוש ממנו הסבר על התנהגותו המוזרה, לאחר שיגלה לו את זהותו ואת מטרת ביקורו ובשליחותם של מי הוא נמצא.

מוקדם בבוקר דפק המשרת על דלת חדרו של רבי מאיר והודיע לו, כי הרמב”ם מבקש לשוחח אתו.
בהיכנסו לחדר, קידם הרמב”ם את פניו בשמחה ועוד לפני שהספיק להוציא הגה מפיו, על אודות תמיהותיו וקושיותיו, פתח הרמב”ם ואמר: “ידידי היקר. אני יודע גם יודע מי אתה, מאין באת ובאיזו שליחות. יודע אני כי חכמי אשכנז שלחו אותך, כדי לתהות על קנקני, ולדעת אם אני עדיין יהודי מאמין ושומר תורה ומצוות. אני גם יודע מדוע סירבת לאכול אתמול ומדוע מיאנת מלשתות את ייני. אני גם יודע כי כל הלילה לא ישנת וכי היית מזועזע מעצם המחשבה שאני הצעתי לך לאכול בשר־אדם, יין נסך ואחרון־אחרון בשר טרף.

אולם׳ ידידי הטוב׳ אני אסביר לך, ברשותך את הדברים המוזרים האלה, או יותר נכון, הדברים שנראו לך מוזרים. אז תסכים אתי בוודאי כי אין זה הוגן לחשוד באדם לפי מראה חיצוני, אפילו אם הנסיבות החיצוניות מצדיקות, לכאורה, את החשד.

אז גם תסכים אתי, כי אין הצדקה לחשד־של־סתם וכי באיזו מידה יכול אדם לטעות- גם לפי מראה־עיניו ומשמע־אזניו, כביכול, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מתפרנס משמועות בלבד...”

“הנה ראה נא ראה - המשיך הרמב”ם - המאכל המוזר שראית על שלחני אתמול, ואשר נראה כאילו היה יד של אדם, הוא למעשה ירק מיוחד במינו הגדל במדינה זו, אך אינו מצוי במדינתכם. זהו ירק בריא מאד למאכל, ואני בתור רופא מקפיד במיוחד על תפריט מאוזן...”

עתה הגיע תורו של רבי מאיר להיות בוש ונכלם על החשד התפל שטפל על הרמב”ם. “אולם”  - עזר עוז ושאל - כיצד זה הורית למשרת הלא־יהודי להביא יין מהמרתף?”

“חס ושלום לעשות כדבר הזה!” — השיב הרמב”ם בניחותה — “פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה ויהודי כשר, שומר קלה כחמורה. הנה היה אחד מחכמינו ז”ל שאת אביו קראו פטרוס (רבי יוסי בר פטרוס).

שוב התמלא רבי מאיר בושה על החשד האיום והבלתי מבוסס שהעלה נגד הרמב”ם.

עתה הוא חיכה בדריכות להסברו של הרמב”ם על שחיטת העגל. גם את זה הסביר הרמב”ם בצורה משביעת־רצון: “אתה הלא יודע כי כאשר מוציאים עגל ממעי אמו, שנשחטה כדין, שוב אין העגל טעון שחיטה, כי הוא כבר נשחט כביכול, או יותר נכון, יצא ידי חובת שחיטה בשחיטת אמו. עגל כזה, שנקרא בהלכה “בן פקועה” יש במקרה ברשותי, ואותו רציתי להגיש היום - לכבודך.

דמעות ניגרו מעיני רבי מאיר, כאשר הוא נזכר בחשדות המכוערים שהועלו נגד הרמב”ם. הוא ביקש סליחה מהרמב”ם בשם כל אלה שחשדו בו מבלי שיכירוהו ומבלי שיתהו על קנקנו. הרמב”ם חייך, סלח לאורחו הנכבד והשניים בילו שעה ארוכה בלימוד ובפלפולי דאורייתא.

בשובו הביתה נעצר רבי מאיר במקומות רבים ודרש בקהילות השונות בשבחו של הרמב”ם. “ממשה ועד משה לא קם כמשה” — זאת היתה הבשורה שהביא רבי מאיר משליחותו, והיחס אל הרמב”ם השתנה בכל רחבי הגולה היהודית.