רבי יעקב בן רבי משה בירב חי לפני כ-400 שנה. הוא היה למדן גדול בכל חדרי התורה אך לפרסומו המיוחד זכה הודות לנסיונו לחדש את ה״סמיכה״.

״בירב״ הוא כינוי הבא לסמל את גדלותו בתורה.

שמו של רבי יעקב היה למעשה מארמרן ומוצאו מספרד. הוא נולד במוקדה, קרוב לטולדו, כשמונה־עשרה שנה לפגי גירוש ספרד, (1,492). בעת הגירוש הוא נדד יחד עם כל אחיו היהודים ולאחר תלאות מרובות, סבל ויסורים שנפלו בחלקו, הוא הגיע לעיר תלמסן שבאלג'יריה, באפריקה הצפונית. בשבת הוא דרש בבית הכנסת ומיד ראו כולם, כי לפניהם  תלמיד חכם שתורתו אומנתו. קהילת פס הזמינה אותו לכהן בה כרב והוא קיבל את המשרה והתישב בעיר זו.
בעיר פס — העיר בה חי ופעל רבי יצחק אלפסי (הרי״ף) - היתה אז קהילה יהודית שמנתה 5,000 משפחות. הם חיו שם כבטחון יחסי, אולם מאחר שטוניס, אלג'יריה ואף פס היו קרובים מדי לספרד, חששו יהודים רבים להתישב בהן ישיבת קבע, מפחד ידיה הארוכות של האינקוויזיציה הנוצרית. הללו המשיכו נדוד הלאה, למצרים ואף לארץ ישראל. ביניהם היה גם רבי יעקב בירב שנסע לקהיר, בה מצא פליטים רבים שברחו מספרד.

בימים ההם היתה קהיר המצרית מרכז חשוב לחיי תורה ובין תלמידי החכמים הגדולים שבה אנו מוצאים את רבי דוד בן זימרה (הרדב״ז) ורבי משה אלאשקר שהיה גאון בתורה ומקובל ויחד עם זאת שימש כדיין בבית דינו של הרדב״ז. שניהם באו מספרד ושניהם סבלו תלאות בדומה לרבי יעקב בירב.

בקהיר התידד רבי יעקב בירב עם שר הכספים היהודי, אברהם דה־קאסטרה - פליט ספרדי אף הוא - אשר השולטן הטורקי מינה אותו כשר האוצר של מצרים. בביתו התארח רבי יעקב בירב למשך זמן־מה.

אולם הוא לא התעכב בקהיר זמן רב, אלא נסע לירושלים עיר הקודש, שם הוא מצא את רבי לוי אבן חביב, ששימש רב ראשי ואב בית דין. רבי לוי היה בנו של רבי יעקב אבן חביב, מחבר הספר המפורסם ״עין יעקב״. גם רבי לוי היה מפליטי ספרד והוא בא לירושלים יחד עם אביו. (העובדה שפליטי ספרד תפסו עמדות רוחניות כה חשובות במקומות בהם הם מצאו מקלט, מראה לנו את משקלם הסגולי של יהודי ספרד בדורות שלפני הגירוש).

בין רבי יעקב בירב ורבי לוי אבן חביב התעוררו חילוקי דעות מסוימים ורבי יעקב שוב נטל לידיו את מקל הנדודים ונסע לדמשק. הוא לא עשה את תורתו קרדום לחפור בה, ולמרות שנתמנה כרב וראש בית־דין — התפרנס ממסחר ואף עשה חיל והתעשר. אולם הוא לא נשאר בדמשק זמן רב. הוא הרגיש משיכה עזה לארץ ישראל וכעבור חמש שנים אנו מוצאים אותו בעזה, בדרכו לירושלים. כאן הגיעה אליו הקריאה לבוא לקהיר ולשמש בה רב ודיין.

כעבור שנים מעטות. הוא שב לא"י והפעם התישב בצפת. בימים ההם היתה צפת העיר הגדולה והחשובה ביותר בא״י, עם למעלה מ־ 1,000 משפחות יהודיות ומספר רב של רבנים ומקובלים. 

 רבי יעקב בירב נתמנה כרב ראשי בצפת ועסק בהפצת תורה וקבלה בקרב האוכלוסיה. בין תלמידיו המרובים הצטיינו רבי יוסף קארו (מחבר ה״בית יוסף״), ורבי משה די טראני שנקרא המבי״ט.

כפי שאמרנו, צפת היתה באותם הימים מרכזם של המקובלים שעסקו בלימודי הקבלה – החלק הפנימי, הנסתר שבתורה, הם ניסו להכין את עצמם, ואת העם היהודי כולו, לקבלת פני המשיח מבית דוד. היו אלה זמנים קשים לעם היהודי. גירוש היהודים מספרד והצרות שהם סבלו בשאר הארצות שהיו נתונות תחת שלטון הנוצרים - אך חיזקו את האמונה והכמיהה לביאת המשיח. בעת ובעונה אחת חיו היהודים בארץ ישראל בשלוה ובטחון תחת שלטון הטורקים המוסלמים, ולא זו בלבד, אלא שהיתה להם כל האפשרות לחיות חיים יהודיים מלאים כרצונם.

על רקע זה החליט רבי יעקב בירב, כי הגיע הזמן לחדש את ה״סמיכה״, כדי להושיב סנהדרין שכל ישראל ישמע בקולה. הוא קיווה כי בכך הוא יקרב את ביאת המשיח ויחיש גאולה ופדות לעם הסובל נוראות מנגישות עול זרים. כן קיווה כי חידוש ה״סמיכה״ ויסוד הסנהדרין יסייע בידי אנוסים רבים ויעודדם לחזור בתשובה שלמה ובכלל יחזק את רוח היהדות ויפגין את אחדות האומה בתקופה קשה זו.

(בסוגריים נציין כאן כי אין לטעות ולזהות את ה״סמיכה״ שניתנת היום על ידי רב או ראש ישיבה לתלמיד, המסמיך אותו להיקרא ״רב״, עם ה"סמיכה" המקורית. ה״סמיכה״ של היום אינה אלא הד רחוק וקלוש למה שנקרא ״סמיכת חכמים״ ואשר שואבת את סמכותה מימי משה רבנו, כאשר הוא הסמיך את שבעים הזקנים ואת יהושוע בן נון.

"סמיכה״ פירושה באופן סמלי־מילולי שהסומך״ מניח את ידיו על ראשו של ה״נסמך״ ובטקס מה הוא מעביר לו את הסמכות להיות חבר הסנהדריה הגדולה. מימות משה רבנו ו אילך נמסרה זכות הסמיכה לתלמידי חכמים הגדולים ביותר שבכל דור ודור. מסורת ה״סמיכה״ נמשכה גם אחרי החורבן, בימי התנאים והאמוראים, עד לחורבנן של הישיבות הגדולות של א״י. אז פסקה ה״סמיכה״ המקורית ורק לאחר זמן החלו רבנים להעניק לתלמידיהם "סמיכה להוראה״ שמעידה כי התלמיד בקי בהלכה והוא מוסמך לפסוק דינים בהתאם לכך. אך, כאמור, אין לזה כל קשר ל״סמיכה״ המקורית).

רבי יעקב בירב, החליט איפוא כי הגיעה העת לחדש את ״סמיכת הזקנים״, כמו בימים קדומים. הוא הסתמך על דברי הרמב״ם בהלכות סנהדרין וכן על פירוש המשניות שלו, על סנהדרין, שם הוא אומר, כי כאשר יגיע הזמן המתאים, לפני בואו של המשיח והיהודים יחזרו וילכו בדרכי ה׳ וכל חכמי ארץ ישראל יסכימו לחדש את ה״סמיכה״, אזי הם יוכלו להסמיך אחד מהם וההוא יוכל להסמיך אחרים ובכך תתקיים נבואתו של ישעיהו הנביא ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה״.

חכמי צפת הסכימו לדעתו של רבי יעקב בירב כי הגיעה השעה לחדש את ה״סמיכה״. הם לא מצאו לנכון לשאול בעצת רבני ירושלים או רבנים גדולים שבמדינות אחרות, לאחר שצפת היתה מרכז לחיי התורה והקבלה, לא רק בארץ ישראל כי אם בעולם כולו.

היה זה בשנת ה׳רצ״ח לבריאת העולם, כאשר 25 רבנים ומקובלים שהתאספו בצפת, הסמיכו את הגדול שבהם, רבי יעקב בירב, והוא, מצידו, העניק ״סמיכה״ למספר מצומצם של תלמידי חכמים גדולים וידועי־שם: רבי יוסף קארו, רבי משה קורדובירו (הרמ״ק) ואחרים. הרמ״ק מצידו הסמיך את רבי משה אלשיך והלה הסמיך את רבי חיים ויטאל, תלמידו וממשיך דרכו של האר״י הקדוש.

רבי יעקב בירב שלח שליח מיוחד עם ״סמיכה״ לרבי לוי אבן חביב בירושלים. אולם הלה סירב לקבל את הסמיכה ויצא חוצץ נגד רעיון חידוש ה״סמיכה״. הוא חיבר אז את ״קונטרס הסמיכה״, בו הוכיח כי לרבי יעקב בירב לא היתה הרשות לחדש את הסמיכה.

פרצה מחלוקת חמורה בין רבי יעקב בירב, חבריו ותומכיו ובין רבי לוי אבן חביב וסיעתו שהתנגדו לסמיכה. המחלוקת נמשכה שבע שנים, עד יום מותו של רבי יעקב בירב. הסמיכה, כשלעצמה, באה לקיצה כאשר רבי חיים ויטאל לא הסמיך אף אחד אחריו.

רבי יעקב בירב היה מיצר מאד שרעיונו לא נתקבל על דעת כל העולם היהודי וכי הוא עורר את התנגדותו החריפה של רבי לוי אבן חביב.

בינתיים גם הלשינו עליו באזני השלטונות הטורקיים כי כל כוונתו היתה לשחרר את ארץ ישראל מעול השלטון הטורקי הזר, והוא נאלץ לברוח מצפת עירו. מאוחר יותר הוא חזר לצפת ונפטר שם בליל שבת, ראש חודש אדר, שנת ה׳ש״א (1541).

רבי יעקב בירב השאיר אחריו שאלות־ותשובות רבות. השו״ת "מהר״י בירב" מכילה 56 תשובות, תשובות רבות אחרות שלו מוזכרות בשו״ת של תלמידו המבי״ט ואחרים. מלבד השו״ת חיבר רבי יעקב בירב פירוש על הרמב״ם וכן חיבורים אחרים. הוא נחשב כאחד מתלמידי החכמים הגדולים של דורו ושאלות בעניני הלכה זרמו אליו מכל חלקי תבל. חייו הסוערים ורבי התוכן הגיעו לקיצם, עוד לפני שהגיע לגיל 70 ורעיונו המרכזי על אודות חידוש הסמיכה לא זכה להכרה כללית וביצוע מעשי.

מסתבר כי הסנהדרין תתחדש ותכונס רק כאשר משיח צדקנו יאחד את כל יהודי העולם תחת דגל התורה ויגאלנו מגלות לגאולת השלמה. מי יתן והיה זה במהרה, בימינו.