רבנו מאיר ב"ר ברוך נמנה על בעלי התוספות האחרונים שבגרמניה, ומגדולי הפוסקים של דורו. הוא נתכנה בתואר ״מאור הגולה״, תואר כבוד, שניתן רק לרש״י ולרבינו גרשום בשעתם.
רבנו מאיר ב"ר ברוך נמנה על בעלי התוספות האחרונים שבגרמניה, ומגדולי הפוסקים של דורו. הוא נתכנה בתואר ״מאור הגולה״, תואר כבוד, שניתן רק לרש״י ולרבינו גרשום בשעתם.
מהר״ם (מורנו הרב מאיר) מרוטנבורג נולד בורמייזא שבגרמניה. שהיתה אחת משלוש הקהילות היהודיות החשובות ביותר במדינה זו (שנקראו קהילות שו״ם — שפייר ורמייזא מגנצא.
אביו, ר׳ ברוך בר׳ מאיר, היה מבעלי הבתים החשובים של העיר. בצעירותו למד רבי מאיר אצל רבינו יצחק ברבי משה מוינה, מחבר הספר ״אור זרוע״, שעמד בראש ישיבה בווירצבורג. מאוחר יותר הוא למד בישיבות המפורסמות של צרפת, אצל רבינו שמואל ברבי שלמה ואצל רבי יחיאל מפריס. כאן הוא נוכח בויכוח הגדול, שנכפה על היהודים, בעת שילטונו של המלך לואי התשיעי. רבינו יחיאל הגן על התלמוד נגד עלילותיהם של הנוצרים ועוזריהם המשומדים היהודיים בהצלחה רבה. אולם הנוצרים לא רצו להשתכנע והוציאו צוו על שריפת התלמוד. בערב שבת, פרשת חוקת (בשבע עשרה ביוני 1244) נשרפו בפריס, בפומבי, עשרים וארבע קרונות מלאים ספרי גמרא.
בימים ההם, כאשר כל הגמרות היו כתובות בכתב יד, וכתבי יד היו יקרים מאוד, היתה גזירה זו בבחינת אסון נורא ליהודים. רבי מאיר קינן את השריפה בקינה מיוחדת שחיבר ״שאלי שרופה באש״, קינה אותה אנו אומרים בתשעה באב.
כעבור שנה חזר רבי מאיר לגרמניה. כאן הוא מלא באופן זמני תפקידי רבנות בקהילות שונות, אולם עד מהרה הוכר כרב הראשי של גרמניה כולה. הוא התיישב בעיר רוטנבורג. בהחזיק על חשבונו ישיבה גדולה. בין תלמידיו המובהקים אנו מוצאים את רבנו אשר בן יחיאל (הרא״ש המפורסם) ורבי שמשון ברבי צדוק, שחיבר את שאלות ותשובות תשב״ץ, לרוב תשובות של רבו על שאלות שנשאל ע״י רבנים שונים.
בהיותו מוכר כגאו ןוגדול הדור, פנו אל רבי מאיר בשאלות רבני קהילות שונות מגרמניה, צרפת, איטליה וכו'. המהר״ם כתב אלפי תשובות, מהן נשארו בידינו כאלף וחמש מאות. תשובות אלה יש להן חשיבות גדולה, לא רק מבחינת ההלכה, כי אם גם מבחינת חקר ההיסטוריה של התקופה ההיא.
בימים ההם היה מצב היהודים קשה מאוד. הם סבלו תדיר מגזרות ורדיפות, עלילות דם, פוגרומים וכו'. חייו ורכושו של היהודי היו הפקר והוא אף פעם לא ידע מה ילד יום. בימים אלה התארגנה תנועה של יהודים, שבקשו לעזוב את גרמניה ולהגר לארצות אחרות. משפחות רבות עזבו את בתיהם והפקירו את רכושם ויצאו את מגנצא, שפייאר, ורמזא, אופנהיים וערים אחרות.
גם רבי מאיר ומשפחתו עלו על ספינה ועזבו את גרמניה, כדי לעלות לארץ ישראל. בהגיעו ללומברדיה, המתין המהר״ם למשפחות אחרות, בני קהילתו, אולם לרוע המזל הכיר אותו משומד, שעבר את העיר יחד עם הארכיבישוף של מגנצא.
המשומד הלשין על המהר״ם, והארכיבישוף ציוה לאוסרו ולשלוח אותו אל הקיסר רודולף, שעמד אז בראש האימפריה הרומית. הקיסר כלא את המהר״ם במבצר של אנזיסהיים, והודיע, שהוא יוחזק במעצר, כל עוד היהודים לא ישלמו תמורתו כופר. היהודים, אומנם, היו מוכנים לשלם עשרים אלף מארקים בשקלי כסף, כדי לפדות את המהר״ם, אולם הוא אסר עליהם לעשות זאת, כדי שלא לתת בידי המושלים הנוצריים העריצים אמצעי סחיטה חדש, ע״י מעצר המנהיגים היהודיים ודרישת כופר למען שיחרורם.
הקיסר לא רצה לענות את המהר״ם, רק לעכבו במדינה ולקבל תמורתו כופר גבוה. כך נתנה למהר״ם האפשרות ללמוד ולכתוב במקום מעצרו, ואף הרשו לתלמידיו לבקרו. הוא ניהל את כל עניני הקהילות שלו ממקום מעצרו, שבמבצר אנזסהיים.
כאן במבצר הכין תלמידו, רבי שמעון ברבי צדוק, את סיפרו שאלותו תשובות תשב״ץ, לפי הדרכתו של רבו. כאן גם סיים המהר״ם את חיבוריו השונים.
שבע שנים ישב המהר״ם במעצרו שבמבצר אנזסהיים, עד שנפטר בשנת ה׳נג (1293) אולם הקיסר, שלא הצליח לסחוט דמי כופר תמורת שיחרורו, בעודו בחיים, לא רצה לשחרר את גויתו מבלי שישלמו לו סכום גדול. כך נהג גם ממלא מקומו, הקיסר אלברט.
סוף סוף, ארבע עשרה שנה אחרי פטירתו נפדתה הגוויה ע״י יהודי עשיר, פרנס קהילת פרנקפורט, ר׳ אלכסנדר זיסקינד וימפן והובאה לקבורה בעיר ורמיזא. וימפן ביקש בשכרו דבר אחד בלבד: שיקברו אותו, בבוא הזמן ליד המהר״ם. דבר זה הובטח לו וכאשר נפטר, שנתים לאחר מכן, קברו אותו ליד המהר״ם, ושתי המצבות עומדות זו ליד זו.
המהר״ם מרוטנבורג חי את כל חייו מתוך עניוות גדולה, קדושה וטהרה. הוא הנהיג מנהגים רבים, המובאים בספר התשב״ץ. מלבד התשובות המרובות, המצוטטות על ידי הפוסקים השונים ביניהם ה״מרדכי״, ופירושים על מסכתות שונות. רבים סבורים כי התוספות על מסכת יומא, המודפס בגמרות שלנו, היא יצירתו של המהר״ם. חיבורים רבים שלו נשארו בכתבי־יד. מזכירים גם חיבור שלו בתחום הקבלה: פירוש על ספר יצירה בשם באר מים חיים.
מהר״ם היה פייטן מפורסם ומלבד הקינה ״שאלי שרופה באש״, חיבר פיוטים, סליחות ויוצרות לרוב.
