רבי מאיר (בן טורדוס הלוי) אבועלפיה (הרמ״ה)

רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה, מגדולי הראשונים, הידוע בעולם הרבני בכינויו המקוצר הרמ״ה (רבנו מאיר הלוי) נולד בעיר בורגוס שבספרד בשנת 1,170 (בערך). משפחת אבולעפיה (פירושה בערבית ״אבי הבריאות״) היתה אחת המשפחות המיוחסות והמכובדות בספרד, שבניה הצטיינו בתורה ובמדע ואף תפסו משרות חשובות בחצר המלכות.
במשפחה הזאת היתה קיימת מסורת, לפיה נמשך היחוס של המשפחה עד דוד המלך ומשום כך נשאו ראשי המשפחה את התואר ״נשיא״. גם רבי טודרוס, אביו של הרמ״ה נשא תואר זה, ועם הסתלקותו עבר התואר בירושה לבנו רבי מאיר.

הרמ״ה חי בסוף ימיו של הרמב״ם. הוא היה כבן 35 כאשר ״הנשר הגדול״ נפטר מן העולם. גם הרמב״ן חי בתקופה זו, אך הוא היה צעיר ב-25 שנה מהרמ״ה. הרמב״ן נוהג היה לפנות אל הרמ״ה בשאלות הלכתיות שונות וכינה אותו ״נשיא נשיאי הלוי״. גם שאר גדולי התורה של התקופה ההיא ראו ברמ״ה את גאון הדור שכל העיניים פונות לעברו בחינת 'תל תלפיות'.

הרמ״ה עבר מבורגוס, יחד עם אביו, לעיר טולידו. כאן הוא ייסד ישיבה גדולה שהוא עמד בראשה. כבר מצעירותו נחשב כוכב־עולה בעולם התלמודי, ולאחר פטירת אביו כיבדה אותו קהילת טולידו בתואר נשיא, כפי שכבר אמרנו לעיל.

בימי הרמ״ה רווחה בקרב שכבות רחבות של יהדות ספרד המגמה ללמוד לימודים פילוסופיים.

הנטיה היתה להבין הכל בשכל האנושי ולהתעלם מכל מה שלא ניתן להבנה על פי השכל. נטיה זו החלישה את האמונה אצל יהודים רבים. שלא התחשבו בכך שישנם ענינים רוחניים עמוקים, העומדים מעל לשכל האנושי. כתוצאה מכך חלה ירידה בקיום חיים יהודיים שלמים על פי התורה והמצוות.

הרמ״ה שהיה ער מאד לבעיה, היה מודאג לגורל הקיום היהודי בקרב השכבות האמורות, הן בעירו טולידו והן בערים האחרות של ספרד, מכאן אי שביעות רצונו משיטתו הפילוסופית של הרמב״ם ומיצירותיו בתחום זה. אמנם הרמב״ם כתב את יצירותיו הפילוסופיות בעיקר בשביל נבוכי הדור (כשמה של היצירה העיקרית בתחום זה ״מורה נבוכים״) אך היה חשש כי תלמידי־ישיבה רבים, שלא שימשו כל צרכם ועדיין אינם מוכנים לקלוט את דברי הרמב״ם, יקבלו את הדברים לפי ראות עיניהם והרהורי־לבם הם. מסיבות אלה ראה הרמ״ה חובה לעצמו לצאת נגד שיטתו הפילוסופית של הרמב״ם. הוא כתב מכתב חריף אל חכמי לוניל - עיר בדרום צרפת — שהעריצו מאד את כתבי הרמב״ם והביע את דעתו הן על דברים מסויימים ב״ספר המדע״ של הרמב״ם והן נגד שיטתו הפילוסופית בכלל והביע תקוה להחלשת השפעתם של ספרים אלה בעולם היהודי ומניעת התפשטותם. אולם בתקופה זו יצא כבר הרמב"ם לתהילה ברחבי העולם היהודי והוא נחשב ״הנשר הגדול״ וה״מורה הגדול״ ובכל מקום, ובמיוחד בלוניל שבצרפת, התיחסו אל ספריו בכבוד גדול.

קיצורו של דבר: לא עלה בידי הרמ״ה לזכות בתמיכתם של חכמי לוניל ולא עוד אלא הוא קיבל מכתב־תשובה חריף מרבי אהרן בר׳ משולם הכהן, מגדולי חכמי לוניל, שנזף ברמ״ה הצעיר שלא נמנע מלצאת חוצץ נגד ״הנשר הגדול״.

אולם זה לא השפיע על הרמ״ה, שראה את עצמו צודק בעמדתו והוא המשיך לעמוד על דעתו. גם אחיו, רבי יוסף בן טודרוס הלוי, יצא נגד היצירות הפילוסופיות של הרמב״ם, בהטעימו כי רבים היהודים ה״נאורים״, אשר כתירוץ להתרחקותם מחיי תורה ומצוות מביאים ״ראיה״ מדברי הרמב״ם בספריו הללו, לדעותיהם האפיקורסיות.
מאוחר יותר קיבל גם הרשב״א (רבי שלמה בן אדרת) את עמדתו זו של הרמ״ה ואחיו ויצא אף הוא נגד שיטתו הפילוסופית של הרמב״ם זה ארך זמן ניכר עד שהמחלוקת סביב יצירותיו הפילוסופיות של הרמב״ם השתתקה.

אולם גדולתו האמיתית של הרמייה לא מתבטאת בכך כי בגיל צעיר יצא — ראשון מבין גדולי ישראל — נגד שיטתו הפילוסופית של ״הנשר הגדול״, אלא בגאונותו בתלמוד ובספרים שחיבר בכל תחומי ההלכה. חידושיו ופירושיו על הש״ס ותשובותיו על שאלות הלכתיות שהופנו אליו הבטיחו לו מקום חשוב בין גדולי הראשונים.

ידוע ביותר הוא ספרו יד רמ״ה, חידושים על מסכתות בבא־קמא וסנהדרין, בשני כרכים, שנדפסו בסלוניקי בשנת1798 . החיד״א, בספרו שם הגדולים, כותב כי הוא ראה בכתב־יד עתיק של אחד מרבני מצרים כי הרמ״ה חיבר חידושים על כל הש״ס בשם ״פריטי פריטין״. שני חלקים מחיבור זה, על מסכתות הוריות ואבות, היו ברשותו של החיד״א, בכתב יד, כתוב על קלף עתיק, עליו צויין כי המחבר כתב את חיבורו בחדשי אייר וסיון ד׳ תתקס״ו (1,206) וקרא להם ״פריטי הוריות״ ו״פריטי אבות״.

חלקים מחידושיו מובאים בספרים שונים של גדולי הדור ובספרות השו״ת של התקופה.

מלבד חידושיו בהלכה חיבר הרמ״ה ספר חשוב בתחום המסורה בשם ״מסורת — סיג לתורה בו הוא קובע בדיוק נמרץ את המסורה הנכונה של קרי וכתיב, חסיר ויתיר וכו', שהסופרים יידעו כיצד לכתוב ספרי תורה לפי פרטי הדינים של המסורה. ספר זה היה מנוח בכתב־יד קרוב ל-500 שנה, עד שנדפס לראשונה בפירנצה בשנת 1750 ומאוחר יותר בברלין ב-1761.

הרמ״ה היה גם מקובל נודע וכתב ספרים בקבלה, ביניהם ידוע הספר ״לפני ולפנים״. ספר זה סייע הרבה להפצת לימוד הקבלה בזמנו. הוא נפטר בפסח, בשנת ה׳ אלפים ד׳ (1244) בעירו טולידו.