Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות שאר אבות הטומאות פרקים יב-יד

הלכות שאר אבות הטומאה

פרק יב

הלכה א: אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקדש על התרומה ואלו הן: יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש, גזירה שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד ונמצאו הכלים שבתוכו כאלו טבלו במים שבכלי לא במקוה, בד"א כשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאין טהור, אבל אם היה טמא מתוך שעלתה לו טבילה עלתה טבילה לכלים שבתוכו אפילו להשתמש בהן בקדש.

הלכה ב: כלי שנטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו ולא בית אצבע שבעובי שפתו, והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו טהורין, ושותה בו ואינו חושש שמא יגעו משקין שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו, בד"א לתרומה, אבל לקדש נטמאו אחוריו נטמאו כולן.

הלכה ג: הנושא את המדרס מותר לו לישא עמו תרומה כאחד והואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא תרומה נוגעת במדרס הרי היא טהורה אבל לא הקדש אף ע"פ שלא נגע בו, מעשה היה באחד שנשא חבית של קדש טמאה במדרס שנשא עמה באותה שעה גזרו שהנושא את המדרס לא ישא את הקדש, ולא נזרו אלא במדרס עם הקדש כמעשה שהיה, ואם עבר ונשא הואיל ולא נגע בקדש הרי הקדש טהור.

הלכה ד: בגדי אוכלי תרומה אע"פ שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות הרי בגדיהן מדרס לקדש.

הלכה ה: כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה, אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה יש לו להטבילו כולו כאחד כשהוא מקושר, אבל לקדש מתיר ומנגב שמא יש שם דבר החוצץ ומטביל ואחר כך קושר.

הלכה ו: כלים הנגמרין בטהרה אפילו היה העושה אותן ת"ח ונזהר בהן הרי אלו צריכין טבילה לקדש ואינן צריכין הערב שמש, אבל לתרומה משתמש בהן בלא טבילה שהרי נעשו בטהרה, ומפני מה הצריכום טבילה לקדש גזירה משום רוק ע"ה שיגע בהן בשעת מלאכה ועדיין הוא לח.

הלכה ז: אחר שנגמר הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה, כיצד כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה כגון צימוקין וגרוגרות ונגעה טומאה באחד מהן, נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה, וכל המעלות של דבריהם הם, ורמז יש למעלה זו בתורה כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת אמרו חכמים כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד, אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו לקדש, כגון שהיו צבורין ע"ג הלוח או ע"ג העור אע"פ שאין הפירות נוגעין זה בזה.

הלכה ח: היו שני הציבורין בתוך הכלי ודבר אחר ביניהן ונטמא אחד משניהן, אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי הכלי מצרפן ונטמא הכל, ואם אינו צריך לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד.

הלכה ט: היו שני ציבורין בכלי והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי ונגע טמא בציבור השני נטמאו שניהן בצירוף הכלי ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן אע"פ שהן אחורי הכלי, נגע הטמא במים שאחורי הכלי נטמא האוכל המחובר להן, והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי או לא נטמא מחמת הצירוף.

הלכה י: אוכל קדש שנטמא והניחו בכלי ובתוך הכלי אוכל קדש אחר טהור ואין נוגעין זה בזה, הטהור בטהרתו והטמא בטומאתו, בא טבול יום ונגע באוכל הטמא יש בדבר זה ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבול יום מפני צירוף הכלי או לא נפסל, שלא נגע טבול יום אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף לו כלום.

הלכה יא: הרביעי בקדש פסול אבל בתרומה טהור, וכן שלישי בתרומה אם נגע במשקה קדש הרי זה נטמא כמו שביארנו, והשלישי שבתרומה או שבקדש אם נגע במשקה תרומה לא פסלו.

הלכה יב: מי שנטמאת ידו אחת ונגע בה בידו שנייה או ביד חבירו פסל את השנייה והרי היא כשלישי, ואם היה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חבירתה וצריך להטביל את שתיהן ואח"כ יגע בקדש, אבל בתרומה אם נטמאת ידו האחת לא נטמאת חבירתה, ואפילו נגע בה כשהיא נגובה, ואין צריך להטביל ידו שנטמאת אלא נוטלה ונוגע בתרומה.

הלכה יג: אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותם בידים מסואבות במה ד"א =דברים אמורים= בתרומה אבל בקדש חיבת הקדש מכשרתן ואסור למי שידיו טמאות לאכול קדש שלא הוכשר, ואפילו לא נגע בו אלא בכוש או שתחב לו חבירו לתוך פיו הרי זה אסור ואצ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן.

הלכה יד: בד"א לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק, כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר.

הלכה טו: האונן אחר שתם זמן אנינותו, ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקדש אבל לא לתרומה שהאונן ומחוסר כיפורים מותרין לאכול את התרומה, ומפני מה הצריכום טבילה לקדש שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקדש והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו, ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעים בקדשים קודם טבילה.

הלכה טז: שש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, וחמש אחרונות שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה עשאום בקדש בלבד אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקדש, אלא הרי הן בחמש אלו כחולין לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש הראשון טמא בהן והשני פסול, והשלישי טהור בחולין כמו שביארנו.

פרק יג

הלכה א: חמש מעלות עשו חכמים בבגדים ואלו הן: בגדי ע"ה מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות כמו שביארנו, ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה מדרס לאוכלי מעשר שני אבל אוכלי חוליהן בטהרה והן הנקראים פרושים אינם כזבים אפילו לתרומה ה"ז הפרוש טהור אפילו אם נגע בה בגופו, ובגדי אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה, ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש אבל אוכלי תרומה עצמן אינן כזבין בקדש, ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה אבל הטהור לקדש אינו כזב לחטאת.

הלכה ב: וכן עשו חכמים מעלות בטבילה, כיצד מי שטבל בלא כוונה ה"ז טהור לחולין ואסור במעשר שני עד שיתכוון לטבול למעשר, טבל למעשר הרי זה בחזקת טהרה למעשר ואסור בתרומה, טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור בקדש, טבל לקודש הוחזק לקדש ואסור לחטאת, טבל לחטאת הוחזק לכל שהטובל לחמור הוחזק לקל, טבל סתם ולא נתכוון לאחד מכל אלו הרי זה טהור לחולין בלבד וטמא כשהיה אפילו למעשר, וכן הטובל ידיו או הטבילן צריך כוונה אפילו למעשר ומן המעשר ומעלה צריך כוונה אבל לחולין אינו צריך כוונה, וכל המעלות האלו מד"ס אבל דין תורה הואיל וטבל מ"מ הרי הוא טהור לכל.

הלכה ג: מי שהיה טהור לתרומה והסיח את לבו מלאכול נטמא בהיסח הדעת ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה ואינו צריך הערב שמש, היו ידיו טהורות לתרומה והסיח לבו מלאכול אע"פ שאומר יודע אני שלא נטמאו ידי הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת שהידים עסקניות, אם לתרומה כן ק"ו לקדש שכל המסיח דעתו צריך טבילה, ואם לא שמר עצמו מטומאת מת ולא ידע בודאי שלא נטמא ה"ז צריך הזאה שלישי ושביעי מפני היסח הדעת, ואם ידע שלא נטמא במת והסיח דעתו משאר טומאות ה"ז צריך טבילה והערב שמש אף לתרומה, ודבר ברור הוא שכל אלו הטבילות מדבריהן.

הלכה ד: וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות אפילו במדברות שיהיו בחזקת טומאה, שמא בזב או במת נטמאו, וכן הרוקין הנמצאין שם בחזקת טומאה שמא רוק זב וכיוצא בו הוא הרוק הזה.

הלכה ה: כל הכלים הנמצאין בירושלים טהורין אפילו נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה, שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסכינים לשחיטת הקדשים מפני חומרת הקדשים, בד"א בסכין הנמצאת בירושלים בשאר ימות השנה אבל אם מצא סכין בירושלים בי"ד בניסן שוחט בה הקדשים מיד ואפילו חל י"ד להיות בשבת שלא גזרו על הסכינין הנמצאים ביום הזה, וכן אם מצאה ביו"ט שוחט בה מיד שחזקת כל הכלים ביו"ט טהורין.

הלכה ו: מצא הסכין בי"ג מזה עליה ומטבילה ושוחט בה למחר מפני שעשאוהו ביום זה כאילו יום י"ג שביעי שלה.

הלכה ז: מצא סכין קשורה לסכין הידועה אצלו בין ביו"ט בין בשאר הימים הרי היא כמוה אם טהורה טהורה ואם טמאה טמאה.

הלכה ח: כל הרוקין הנמצאים בירושלים באמצע הדרך גזרו עליהן טומאה כשאר הרוקין הנמצאים בכ"מ, וכל הרוקין הנמצאים בצדדין בירושלים טהורים, שהפרושים הן שמהלכין בצדדין כדי שלא יתטמאו במגע עמי הארץ, ובשעת הרגל שבאמצע הדרך טהורים שכל ישראל טהורים ברגל, ושבצדדין טמאים שהטמאים ברגל מעטים והן פורשים לצידי הדרכים.

הלכה ט: כשם שהראשון עושה שני והשני עושה שלישי כן ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי.

הלכה י: תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה הרי אלו נשרפין בטומאה זו כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע.

הלכה יא: ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהן ואין אוכלין אותן אוכלין שנסתפק לו בהן אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין, ויש שם ספיקות ששורפין עליהן את התרומה ואצ"ל קדשים.

הלכה יב: אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין עליו תרומה לעולם ואצ"ל קדשים, אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין.

הלכה יג: על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכולם גזירה מדבריהם ואלו הן: על בית הפרס, ועל עפר הבא מארץ העמים, ועל בגדי ע"ה, ועל הכלים הנמצאים, ועל הרוקים הנמצאים, ועל מי רגלי אדם טמא שנתערב במי רגלי בהמה מחצה למחצה ואין ידוע אם בטלו מראיתן אם לא, כיצד אם נטמאת תרומה מחמת אחד מששה אלו אע"פ שעיקר טומאתן בספק הרי זו תשרף, הואיל וודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה שהמת והזב טמאין מן התורה, ואחת תרומה שנגעה באחת משש טומאות האלו, או שנטמאת מחמת אחת מהן והרי היא שלישי לאחת מהן הרי זו תשרף, אבל אם נסתפק לו בכ"מ אם נגע בבית הפרס ובארץ העמים או לא נגע, אם נגע בבגדים ורוקין וכלים ומי רגלים או לא נגע הרי אלו תולין מפני שהעיקר טומאתן מפני הספק שמא טמאין הן או טהורים וא"ת טמאין שמא נגע שמא לא נגע ונמצאו שני ספיקות ואין שורפין על שני ספיקות אלא תולין כמו שביארנו.

פרק יד

הלכה א: שנים עשר ספיקות טהרו חכמים ואלו הן: ספק מים שאובים למקוה, ספק טומאה צפה על פני המים, ספק משקין לטמא אחרים, אבל לטומאת עצמן טמאים מספק, ספק הידים בין לטומאת עצמן בין לטמא אחרים בין לטהרות ידים מטומאתן, ספק דברי סופרים, ספק החולין, ספק קרבנות, ספק נגעים, ספק עובר ועומד, ספק שרצים, ספק ר"ה, ספק שתי רשויות.

הלכה ב: ספק מים שאובין למקוה כיצד, שלשה לוגין מים שאובין שנפלו למקוה פסלוהו, ספק נפלו ספק לא נפלו ואפילו נפלו ספק יש בהן שיעור או אין בהן ספיקו טהור והרי המקוה בכשרותו ואין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה, ואם טבל ועשה טהרותיו טהורות.

הלכה ג: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד, שרץ שהיה צף על פני המים, בין שהיו המים בכלים או בקרקעות וירד למים אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה ה"ז טהור עד שידע ודאי שנגע, ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד, וכל הנתלים והנגררין הרי הן כמונחין.

הלכה ד: שרץ שהיה מונח בכלי וכלי צף על פני המים או שהיה מונח על המת או על הנבילה ואפילו נימוח הנבילה או בשר מת שתחתיו או שהיה מונח על שכבת זרע הצפה על פני המים ה"ז כמונח על הארץ שספקו ברה"י טמא כמו שיתבאר, היה שרץ על גבי שרץ צף על פני המים ה"ז כטומאה עבה שצפה ע"פ המים וספיקו טהור, היה מונח על גבי מי חטאת ומי חטאת צפין על פני המים ה"ז ספק אם הוא כמונח או אינו כמונח, לפיכך יראה לי שספיקו טהור.

הלכה ה: כדרך שטהרו ספק טומאה צפה על פני המים בין בכלים בין בקרקעות כך טהרו ספק טהרה הצפה על פני המים בין בכלים בין בקרקעות, כיצד עריבה שהיא טמא מת וככר תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתון בתוכה וירדו לתוכה מי גשמים ונתמלאת ונפשט הנייר והרי הככר צף על פני המים והנייר מבדיל בינו לבין המים וספק נגע צדו בעריבה ספק לא נגע, הרי הוא בטהרתו מפני שהוא צף.

הלכה ו: שרץ שנמצא צף ע"ג בור בתוך הגת לתרומה ספיקו טמא ולפועלין ספיקן טהור, מפני שהיא טומאה צפה.

הלכה ז: ספק משקין לטמא אחרים טהור לטומאת עצמן טמא, כיצד היה מקל בידו ובראשו משקין טמאים וזרקן לתוך ככרות טהורות, ספק נגעו המשקין בככרות ספק לא נגעו טהורות, וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאין בכלי זה או לא נגעו הרי הכלי טהור, וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין אלו הטמאין במשקין אחרים או לא נגעו הרי המשקין האחרים טהורין, אבל טמא שפשט ידו או רגלו לבין משקין טהורין, או שזרק ככר טמא לבין משקין טהורין ספק נגע במשקין ספק לא נגע הרי אלו טמאין בספק וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח: חבית שהיא מליאה משקין ופשט הטמא את ידו לאוירה ספק נגע במשקין ספק לא נגע בהן המשקין טמאין והחבית טהורה שאין ספק המשקין מטמא, וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאויר החבית הרי החבית טהורה והמשקין שבתוכה טהורין שאינן מתטמאין אלא מן החבית, ואם נתערבו משקין אלו הספק במשקין שבחבית הרי כל המשקין טמאין בספק והחבית טהורה, וכן אם נפלו משקין אלו לתוך התנור הרי הפת והתנור טהורין.

הלכה ט: המרבץ ביתו במים טמאים או שזלפן והיו שם טהרות ספק נתזו עליהן ספק לא נתזו ספיקו טהור.

הלכה י: זלף משקין טהורין וטמאים בתוך הבית ונמצאו אחר כך משקין על ככר של תרומה, נטלה ונשאל עליה הרי זו טהורה שספק המשקין לטמא טהור, הניח הככר עד שינגבו המים שעליה הרי זו טמאה בספק שספק טומאה ברה"י טמא כמו שיתבאר, והרי אין כאן משקין אלא ככר שהיא ספק טמאה ספק טהורה.

הלכה יא: ספק ידים בין להתטמא בין לטמא אחרים בין לטהרתן טהור כיצד, היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים טמאין ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו טמאות ולפניו שני ככרים טהורים ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו אחת טהורה ואחת טמאה ולפניו שני ככרים טהורים ונגע באחד מהן וספק בטמאה נגע ספק בטהורה, או שהיו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים אחד טהור ואחד טמא ונגע באחד מהם ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע, או שהיו ידיו אחת טהורה ואחת טמאה ולפניו ככר טמא וככר טהור ונגע בשניהן ספק טמאה בטמא והטהורה בטהור או טמאה בטהור והטהורה בטמא, הידים כמו שהיו והככרים כמות שהיו, וכן אם היו ידיו טמאות והטבילן או נטלן ספק שהמים שטהרו בהן כשרים לידים ספק שהן פסולין, ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן, ספק שהיה דבר חוצץ על ידו ספק שלא היה, הרי ידיו טהורות.

הלכה יב: היתה ידו אחת טמאה ואינו יודע אי זו היא אומרין לו שלא יעשה טהרות עד שיטול שתי ידיו, ואם נגע באחת מהן בטהרות קודם שיטול ידיו טהרותיו טהורות.