Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות שאר אבות הטומאות פרקים ט-יא

הלכות שאר אבות הטומאה

פרק ט

הלכה א: הבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין הרי הוא כשני לטומאה עד שיטבול, ואם נגע באוכלין עשאן שלישי, ואם נגע במשקין טמאים עשאן תחילה לטמא אוכלים ומשקין אחרים אבל לא לטמא כלים, ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה, מפני שהיו טבולי יום טובלין במערות שמימיהן רעים ואח"כ היו רוחצין במים שאובים יפים דרך נקיות ופשט המנהג כך עד שהיו רוב העם מדמים שמים שאובים שרוחצין בהן באחרונה הן שמטהרין לא הטבילה שבמי מקוה והיו טובלין בזלזול בלא כוונה, ולפיכך גזרו שכל שבא ראשו ורובו במים שאובים או שנפלו על ראשו ורובו נטמא ונעשה כשני לטומאה, אפילו טהור שאינו טבול יום אם נפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין או שבא ראשו ורובו במים שאובין ה"ז כשני לטומאה עד שיטבול, טבל אינו צריך הערב שמש מפני שעיקר טומאה זו מדבריהן, וכן האוכל אוכלין טמאים והשותה משקין טמאין וטבל אינו צריך הערב שמש וכן כלים שנטמאו במשקין כיון שמטבילן טהרו ואין צריכין הערב שמש מפני שטומאות אלו עיקרן מדבריהן.

הלכה ב: מי שנפלו עליו ג' לוגין מים שאובין משני כלים או משלשה אם התחיל השני עד שלא פסק הראשון מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, נפלו מארבעה כלים אין מצטרפים ואע"פ שהתחיל זה עד שלא פסק זה ה"ז טהור, נפלו על ראשו אבל לא על רובו או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה ועל רובו נפלו מן הצד או מלמטה ה"ז טהור עד שיפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו כדרכו, וכן אם בא ראשו במים שאובין ולא בא רובו או בא רובו ולא בא ראשו או שבא ראשו בלבד ובא משאר גופו ורובו במים שאובין מלמטה או מן הצד ה"ז טהור ער /עד/ שיבא ראשו ורובו הסמוך לראשו כדרכו.

הלכה ג: הבא מראשו ורובו החצי במים שאובין ונפלו על החצי האחר מים שאובין הואיל וחציו בנפילה וחציו בביאה טהור.

הלכה ד: היו שלשת הלוגין שנפלו עליו או שבא בהן מקצתן שאובין ומקצתן אינן שאובין או שנתערב בהן יין דבש וחלב ה"ז טהור עד שיהיו השלשה כולן מים שאובין, שלשת לוגין אלו שנפלו על הטהור או שבא בהן וטמאוהו כיון שנעשה כשני לטומאה הרי המים האלו טמאין שהרי נגעו בשני והרי אלו המים אומרין לזה הטהור טמאנו אותו וטימאנו.

הלכה ה: בראשונה היו מניחין ככרות של תרומה בצד הספרים ואומרים זה קודש וזה קודש ובאין העכברים וקורעין את הספרים לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש נטמאת והרי היא כשלישי לטומאה כאלו נגעו בשני ונמצאו כל כתבי הקדש פוסלין את התרומה כשני, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין ואע"פ שאין הידים מתטמאות אלא מראשון לטומאה כמו שביארנו הן מתטמאות מן הספר.

הלכה ו: רצועות תפילין עם התפילין וגיליון שבספר שלמעלה ושלמטה שבתחלה ושבסוף כשהן מחוברין לספר, וספר שנמחק ונשתייר בו שמנים וחמש אותיות, ומגילה שכתוב בה מן התורה שמנים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון הרי אלו מטמאין את הידים, ולא דברי תורה בלבד אלא כל כתבי הקדש אפילו שיר השירים וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידים.

הלכה ז: תרגום שבעזרא ושבדניאל הרי הוא מכלל כתבי הקדש, אבל תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום או שכתב כתבי הקדש בכתב עברי אינן מטמאין את הידים עד שיהיו כתובים אשורית על העור ובדיו.

הלכה ח: הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים.

הלכה ט: המשיחות והרצועות שתפרן לספר אע"פ שאינו רשאי לקיימן כל זמן שהן מחוברין לספר מטמאין את הידים.

הלכה י: תיק של ספר ומטפחות ספרים בזמן שהן תפורות מטמאין את הידים, אבל הברכות אע"פ שיש בהן מאותיות של שם ומעניינים הרבה של תורה אינן מטמאין את הידים.

הלכה יא: ספרי המינים אינן מטמאין את הידים, פרשת סוטה הואיל ולמחיקה עומדת אינה מטמאה את הידים.

פרק י

הלכה א: כל המתטמא באב מאבות הטומאות בין אדם בין כלים הרי הוא ראשון לטומאה כמו שביארנו עד שיטבול, טבל הרי הוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו שנאמר במים יובא וטמא עד הערב וטהר הכתוב קרא לטבול יום טמא.

הלכה ב: אחד טבול יום מטומאה חמורה כגון שטבל מזיבות מטומאת מת וצרעת ואחד טבול יום מטומאת שרץ וכיוצא בו כל הטעון הערב שמש בין אדם בין כלים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים הרי הוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו.

הלכה ג: טבול יום פוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה ואוכלי הקדש ומשקה הקדש פוסל הכל, כיצד טבול יום שנגע באוכלין של תרומה עשאן שלישי לטומאה מפני שהוא שני וכן אם נגע במשקין של תרומה טמאין והרי הן שלישי לטומאה נגע טבול יום במשקין של קדש טימאן והרי הן רביעי לטומאה וכן אם נגע באוכלי הקדש עשאן רביעי אבל אם נגע באוכלין חולין ומשקה חולין הרי הן טהורין, ודין מחוסר כפורים וטבול יום בנגיעת הקודש אחד הוא, הרי נתבאר לך מכל אלו הדברים שאין שם משקין שניות לעולם אלא המשקין תחילה לעולם חוץ ממשקין שנגע בהן טבול יום שהן שלישי אם היו תרומה או רביעי אם היו קדש.

הלכה ד: כל המטמאין בין חמורין בין קלין משקין היוצאין מהן כגון רוקן ומימי רגליהן הרי הן כמשקין שנגעו בהן אלו ואלו ראשון לטומאה כמו שביארנו חוץ מזב וחבריו שמשקין היוצאין מהן אב טומאה ומשקין שהזב וחבריו נוגעין בהן תחלה, אפילו אוכל אוכלין טמאין או שותה משקין טמאין המשקין היוצאין ממנו קודם שיטבול כמו המשקין שנגע בהן שהן תחילה, וכן טבול יום משקין היוצאין ממנו כמשקין שהוא נוגע בהן שאין מטמאין אחרים כלל אלא אם נגע במשקה חולין הרי הן טהורין ואם נגע במשקה תרומה הרי הן שלישי ואם נגע במשקה קדש הרי הן רביעי.

הלכה ה: ועתה יתבאר לך שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקדש מטמא משקה אחר או אוכל אחר, ואין צ"ל שאין מטמאין כלים, לפיכך קדירה שמליאה משקין ונגע בה טבול יום אם היה משקה חולין הכל טהור, ואם היה משקה תרומה המשקין פסולין והקדירה טהורה, ואם היו ידיו טמאות המשקה טמא בין משקה תרומה בין משקה חולין, וזה חומר בידים מבטבול יום, וחומר בטבול יום מבידים טמאות שספק טבול יום פוסל מספק וספק הידים טהור כמו שיתבאר.

הלכה ו: אחד טהור שהיו ידיו טמאות או טבול יום שידיו טמאות ה"ז מטמא משקה חולין ועושה אותן תחלה לטמא אוכלין ומשקין כמו שביארנו, ומאחר שמשקה שיצא מטבול יום כמשקין שנגע בהן, טבול יום שנפל מרוקו או מימי רגליו על ככר של תרומה ה"ז טהור מפני שהן כמשקין שנגע בהן.

הלכה ז: מכל אלו הדברים שהקדמנו לבארם אתה למד שהאדם יהיה אב לטומאה ויהיה ראשון לטומאה מדברי תורה, ולעולם לא יהיה האדם שני אלא מדברי סופרים והוא האוכל אוכלין טמאים או השותה משקין טמאין או הבא ראשו ורובו במים שאובין שכל אלו כשני לטומאה מדבריהם, וכן שאר כל הכלים חוץ מכלי חרס יהיו אב טומאה ויהיו ראשון לטומאה מדברי תורה, ולא יהיה הכלי לעולם שני לטומאה אלא מד"ס שאם יטמא במשקין טמאים יהיה שני מדבריהן כמו שביארנו.

הלכה ח: כבר ביארנו שכלי חרס לא יהיה אב טומאה לעולם לא מדברי תורה ולא מד"ס, ויהיה ראשון לטומאה מדברי תורה ושני מדבריהן אם נטמא במשקין כשאר הכלים, ולא יהיה האדם ולא הכלים שלישי ולא רביעי לעולם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

הלכה ט: האוכלים לא יהיו אב טומאה לעולם לא מדברי תורה ולא מדבריהם, ויהיו ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאוהו שני והאוכלין יהיו שלישי ורביעי לטומאה מדבריהן בלבד.

הלכה י: המשקין יהיו אב טומאה מדברי תורה, כגון מי חטאת ורוק הזב ומימי רגליו, ויהיו ראשון לטומאה מדברי תורה כגון שנגעו באב מאבות הטומאות, וכן אם נגעו המשקין בולד הטומאה בין אדם בין כלים נטמאו מדברי תורה והרי הן כראשון לטומאה לטמא אחרים מדבריהן, וכן אם נגעו בשני בין אדם בין כלים בין באוכלין נעשו ראשון לטמא אחרים מדבריהם כמו שביארנו, ויהיו המשקין שלישי ורביעי מדבריהם, כיצד אם נגע טבול יום במשקה תרומה עשאהו שלישי ואם נגע במשקה קדש עשאהו רביעי, ואין אתה מוצא משקין שניות לעולם ולא משקה שאינו תחלה חוץ ממשקה טבול יום או מחוסר כפורים בקדש כמו שביארנו שהוא פוסל מדבריהם ואינו מטמא.

פרק יא

הלכה א: כל מקום שנאמר באוכלין פסול הוא שיהיה האוכל עצמו טמא ולא יטמא אוכל אחר, אלא אם נגע באוכל אחר הרי הוא טהור.

הלכה ב: הראשון שבחולין טמא ומטמא, השני פסול ולא מטמא ואין שני עושה שלישי בחולין, ומניין לאוכל שני שהוא פסול בחולין שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהן אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, נמצא השרץ אב וכלי חרס שנפל השרץ לאוירו ראשון והאוכל שבכלי שני והרי הוא אומר יטמא, וכן שרץ שנפל לאויר התנור הפת שנייה שהתנור ראשון.

הלכה ג: הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים, השלישי פסול ולא מטמא ואין שלישי עושה רביעי בתרומה, מניין לאוכל שלישי שהוא פוסל בתרומה שנאמר ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים נמצא טבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו ואם נגע בה פסלה וטבול יום כשני לטומאה הוא, הא למדת שהשני עושה שלישי בתרומה.

הלכה ד: הראשון והשני והשלישי בקדש טמאין ומטמאין, הרביעי פסול ואינו מטמא ואין רביעי עושה חמישי לעולם, ומניין לשלישי בקדש שהוא טמא שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכבר קרא הכתוב לשני טמא שנאמר כל אשר בתוכו יטמא הא למדת שבשר הקדש שנגע בשני נטמא וישרף, ומניין לרביעי בקדש שהוא פסול, מק"ו ומה מחוסר כיפורים שהוא מותר בתרומה אסור בקדש עד שיביא כפרתו השלישי שהוא פסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש, אבל החמישי טהור.

הלכה ה: בשר תאוה אף על פי שהוא טהור גזרו עליו שיהיה כשלישי לטומאה מטמא את הקדש ואינו פוסל את התרומה, ויראה לי שלא גזרו עליו אלא כדי שלא יערבוהו עם בשר הקדש ויבואו לטעות ולשגוג בו וידמו שהבשר זה הוא חול והוא קדש ויאכלנו בטומאה.

הלכה ו: חיבורי אוכלין ע"י משקין הרי הן חיבור לטמא טומאת אוכלין והדבר ספק אם חשובים כגוף אחד למנות בהן ראשון ושני ושלישי, או חושבים זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל המחובר לו שני.

הלכה ז: השני שבחולין פוסל אוכלי תרומה ועושה אותן שלישי, ואם נגע במשקה חולין טימאן ואצ"ל אם נגע במשקה תרומה או במשקה קדש שהוא מטמא את הכל.

הלכה ח: השלישי שבתרומה שנגע באוכלי קדש פסלן ונעשו רביעי, ואם נגע במשקה הקדש טימאן ונעשו תחלה, אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה הרי הוא טהור, וכן רביעי שבקדש אם נגע במשקה קדש הרי זה טהור.

הלכה ט: חולין שנעשו על טהרת תרומה השלישי שבהן פסול כתרומה, ואם נגע בקדש אינו עושהו רביעי ואפילו משקה קדש אינו פוסל, וחולין שנעשו על טהרת הקדש השלישי שבהן טהור כחולין.

הלכה י: האוכל רביעי שבקדש אסור לו לאכול את הקדש ומותר ליגע בקדש ואינו פוסלו, אפילו תבשיל שנתערב בו הקדש ואין בו כזית בכדי אכילת פרס הרי זה לא יאכל ברביעי של קדש אלא בחמישי שהוא טהור כמו שביארנו.

הלכה יא: האוכל שלישי שבתרומה עצמה או של חולין שנעשו על טהרת תרומה ה"ז אסור לאכול את התרומה עד שיטבול, ומותר ליגע בתרומה והרי היא טהורה, באכילה עשו מעלה בנגיעה לא עשו מעלה, בד"א בתרומה עצמה אבל תבשיל שנתערבה בו תרומה אם אין שם כזית בכדי אכילת פרס הרי זה מותר לאכול מאותו תבשיל כדרך שמותר ליגע בתרומה.

הלכה יב: האוכל שלישי שבתרומה או של חולין שנעשו על טהרת התרומה אע"פ שהוא טהור לנגיעת תרומה הרי הוא כשני לעניין קדש שטהרת תרומה טומאה היא אצל הקדש, אבל האוכל שלישי שבחולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הוא טהור שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקדש בלבד.

הלכה יג: כל קדש האמור בעניין טומאת אוכלין ומשקין הוא קדשי מקדש המקודשין כגון בשר קדשי קדשים, ובשר קדשים קלים, וחלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהן הזבח, והמנחות שקדשו בכלי, ושתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור, אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח, והמנחות שלא קדשו בכלי, אינן לא כקדש ולא כחולין אלא כתרומה.

הלכה יד: החלה והבכורים ותשלומי תרומה [וחומשה] הרי הן כתרומה.

הלכה טו: הטבל, והמדומע, וגידולי תרומה, ומעשר שני וראשון, ועיסה הטבולה לחלה, הרי הן כחולין והראשון טמא בהן והשני פסול ואין בהן שלישי.

הלכה טז: כל דבר שודאו מטמא את החולין מן התורה גזרו על ספיקו בחולין הטבולין לחלה שתעשה אותה העיסה בטהרה, ומפרישים ממנה חלה וחלתה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת.