Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות שאר אבות הטומאות פרקים ו-ח

הלכות שאר אבות הטומאה

פרק ו

הלכה א: טומאת ע"ז מדברי סופרים ויש לה רמז בתורה הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, וארבעה אבות הטומאות יש בה: ע"ז עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה, וטומאת כולן מדבריהן.

הלכה ב: ע"ז עצמה מטמאה אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינה מטמאה במשא כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו, ושיעורה כזית לא תהיה זו חמורה מן המת אבל אם היתה הצורה פחותה מכזית טהורה.

הלכה ג: קצץ אבר ממנה אפילו היה כמרדע הרי זה טהור שע"ז אינה מטמאה לאיברים אלא הצורה כולה כשהיא שלימה שנאמר תזרם כמו דוה מה דוה אינה מטמאה לאיברים אף ע"ז אינה מטמאה לאיברים, כקולי אבות הטומאות דנו בה מפני שטומאתה מדבריהם עשאוה כשרץ שאינו מטמא במשא וכמת שאינו מטמא אלא בכזית וכנדה שאינה מטמאה לאיברים.

הלכה ד: נתפרקה ע"ז אע"פ שההדיוט יכול להחזירה והרי כל איבריה קיימים אינה מטמאה.

הלכה ה: כל משמשי ע"ז כשרץ מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא, ושיעור טומאתן בכזית ואפילו קצץ ממשמשיה כזית מן הכלי מטמא כשרץ, זו חומר במשמשיה יותר מע"ז עצמה, ובית ע"ז עצמו אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית במגע ככל המשמשין.

הלכה ו: המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז נטמא כנוגע, וכן כלי חרס שהכניס אוירו לבית ע"ז נטמא, ספסלים וקתידראות שהכניס רובן לבית ע"ז טמאים וכולן ראשון לטומאה.

הלכה ז: תקרובת ע"ז מטמאה במגע ובמשא כנבילה ושיעורה בכזית, כל דבר שמקריבין לה בין בשר בין שאר אוכלים ומשקין הכל כנבילה שהכתוב קראן זבחי מתים, ואע"פ שאין תקרובת ע"ז של אוכלין בטלין לעולם להתירה בהנאה אם בטלה הרי זו ספק לטומאה, אבל כלי שהוא תקרובת ע"ז שביטלו טהור וכן ע"ז ומשמשיה שביטלו טהורין.

הלכה ח: יין שנתנסך לע"ז מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא כנבילה וטומאתו בכזית שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם הרי יין נסיכם כחלב זבחימו, ואין מטמא טומאה זו אלא יין שנתנסך ביד לפני ע"ז אבל סתם יינן של עכו"ם מטמא טומאה קלה כשאר כל משקין טמאין.

הלכה ט: מכל הדברים שביארנו מתחילת הספר עד כאן אתה למד שאבות הטומאות מהן אבות של תורה ומהן אבות של דברי סופרים.

הלכה י כל המתטמא מחמת אב של תורה הרי הוא ולד טומאה של תורה וכל המתטמא מחמת אב של דבריהם הרי זה ולד של דבריהם.

הלכה יא: כל אב טומאה שמטמא במגע ואינו מטמא במשא בין אב של תורה בין אב של דבריהם אדם הנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו, ולא אדם ולא כלי חרס אע"פ שעדיין לא פירש ממטמאיו, והנו אחר שפירש ממטמאיו או קודם שיפרוש ולד שהוא מטמא אוכלין ועושה אותן שני לטומאה מפני שהוא ראשון.

הלכה יב: וכל אב טומאה שמטמא במגע ובמשא בין אב של תורה בין אב של דבריהם אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו ועושה אותן ראשון לטומאה, וכן אם נגע באוכלין עשאן ראשון כל זמן שלא פירש ממטמאיו, פירש ממטמאיו הרי הוא ראשון לטומאה לכל דבר ואינו מטמא בגדים ואם נגע באוכלין הרי הן שני, בד"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילות והמרכב, אבל הנבילה והמרכב אע"פ שמטמאין במגע ובמשא הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ואם נגע באוכלין הרי הן שני לטומאה, והנושא מטמא בגדים בשעת נשיאתו ואם נגע באוכלין עד שלא פירש הנם ראשון לטומאה כמו שביארנו.

הלכה יג: מי חטאת שיש בהן כדי הזאה אע"פ שהן כנבילה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן וכבר ביארנו שאחד הנושא ואחד המסיט, וכן הנוגע בצמר הנבילה או שנגע בנימי המרכב מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא, שאי אפשר לנגוע בדברים אלו שלא יסיט אותן, ולפיכך מטמא בגדים עד שלא פירש כדין הנושא.

הלכה יד: הבולע נבלת עוף הטהור בשעת בליעתו מטמא בגדים כמו שביארנו והן ראשון לטומאה וכן אם נגע באוכלין הרי הן ראשון לטומאה, ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאיו.

הלכה טו: השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אע"פ שבשעת מעשיהן מטמא בגדים כמו שביארנו, אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה.

הלכה טז: הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב שהוא במקוה ונגע בו ה"ז טמא, שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר, [והנושאן מטמא בגדים בשעת נשיאתן, ואם נגע באוכלים עד שלא פירש הרי הן ראשון לטומאה כמו שביארנו], וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר שהרי עלתה לו טבילה וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה אם פשט ידו ונוגע חוץ למקוה הרי זה מטמא בגדים וא"צ לומר שהוא מטמא אוכלין ומשקין.

פרק ז

הלכה א: דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה, ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה, אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טימאהו, וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין, ואין אוכל מטמא כלי שנגע בו לעולם ואפילו מדבריהם, וכן גזרו על המשקין הטמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהן.

הלכה ב: אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקין טמאים בלבד, וטומאה זו מדבריהם והוא שיהיו אותן המשקין טמאין מחמת אב מאבות הטומאות בין של תורה בין של דבריהם, ומפני מה גזרו על המשקין טמאין שיטמאו כלים גזירה משום משקה הזב שהוא אב ומטמא כלים דין תורה, שנאמר וכי ירוק הזב בטהור כמו שביארנו.

הלכה ג: כשגזרו על המשקין שיטמאו את הכלים גזרו שיהיו מטמאין את הכלים מתוכן, כיצד אם נפלו לאויר כלי חרס נטמא כולו והרי הוא שני ואם נגעו בשאר כלים מתוכן מטמא כולן ונעשו שניים, אבל אם נגעו משקין טמאים באחורי הכלי שיש לו תוך בין בכלי חרס בין בכלי שטף וכלי מתכות נטמאו אחוריו בלבד והרי אחוריו שני ולא נטמא תוכו, בד"א לתרומה אבל לקדש כלי שנטמאו אחוריו נטמא כולו והרי כולו שני לטומאה.

הלכה ד: כבר ביארנו שהאוכלין אין מטמאין כלים והמשקין מטמאין, ולמה עשו בטומאת משקין היכר זה ואמרו שהכלי שנגעו משקין טמאין באחוריו לא נטמא תוכו לתרומה להודיע שטומאת כלים אלו מדבריהם שלא ישרפו עליה תרומה וקדשים.

הלכה ה: כבר ביארנו שהאוכלין והמשקין שנגעו באב מאבות הטומאות הרי הן ראשון לטומאה, וכן אם נגע אוכל באדם או בכלי שנטמא באב הרי אותו האוכל שני לטומאה, ואוכל שנגע בזה השני נקרא שלישי לטומאה, ואם נגע השלישי באוכל (רביעי) ה"ז נקרא רביעי לטומאה, בד"א באוכלין אבל המשקין אחד משקה שנגע באב הטומאה או שנגע בראשון או שנגע בשני הרי אותו המשקה תחלה לטומאה ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה שאין מונין במשקין, כיצד יין שנגע באב הטומאה או בראשון או בשני הרי יין זה כראשון לטומאה, וכן אם נגע יין זה בשמן ושמן בחלב וחלב בדבש ודבש במים ומים ביין אחר וכן עד לעולם כולן ראשון לטומאה וכאילו כל אחד מהן נטמא באב תחלה וכולן מטמאין את הכלים, וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין ונגעו משקין אחרים באחורי הכלים הטמאין אפילו היו משקין חולין נעשו המשקין האחרים תחלה לטומאה ומטמאין כלים אחרים ועושין אותן שניים ואין צ"ל שהן מטמאין אוכלין ומשקין אחרים.

הלכה ו: אחורי הכלי שנטמאו במשקין ונגעו אוכלין באחורי הכלי הטמא אפילו אוכלי תרומה הרי הן טהורין שהכלי שנטמאו אחוריו בלבד אינו מטמא את האוכלין אלא לקדש בלבד שהכלי שנטמאו אחוריו ה"ז טמא כולו לקדש כמו שביארנו ולפיכך מטמא אוכל הקדש.

פרק ח

הלכה א: כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה בין שהיה אותו ראשון אדם או כלי או אוכל או משקין טמאין נטמאו ידיו בלבד עד הפרק, וכן המכניס ידיו לאויר כלי חרס שנטמא באב הטומאה או שהכניס ידיו לבית מנוגע נטמאו ידיו וטומאת הידים מד"ס.

הלכה ב: הידים שניות מד"ס לעולם שאין טומאתן אלא מדבריהם וכשגזרו טומאה עליהן גזרו שיהיו כשני לטומאה, אפילו הכניס ידיו לבית המנוגע או שנגע בידיו באדם שמטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו הרי ידיו שניות.

הלכה ג: הפיגול והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים בכביצה, ואין הפיגול והנותר מצטרפין אע"פ ששיעורן שוה בכביצה הואיל וטומאת הידים מדבריהן אבל שאר האוכלין מצטרפין שאין אוכלים טמאין מטמאין את הידים עד שיהיו כביצה.

הלכה ד: קולית הפיגול או הנותר אף על פי שהיא סתומה הנוגע בה בידיו נטמאו ידיו שהעצמות של קדשים ששמשו נותר או פיגול מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.

הלכה ה: בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא, לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר, ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הוא הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן.

הלכה ו: אין טומאת ידים במקדש, שבשעה שגזרו טומאה על הידים לא גזרו במקדש אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהן בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן, ואם נגע חוץ למקדש ה"ז מטמא את הקדש ופוסל את התרומה כמו שיתבאר.

הלכה ז: מי שנטמאת ידו אחת ונגעה באחרת האחרת טהורה ונוטל את הטמאה ודיו, בד"א לתרומה אבל לקדש אם נטמאת ידו אחת ונגע בשנייה טימאה ושתיהן צריכות טבילה לקדש אבל לתרומה בנטילת ידים בלבד יטהרו ידיו.

הלכה ח: שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות, ואע"פ שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות, ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקדש ואחר כך גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסולה ונשרפת על טומאה זו.

הלכה ט: לט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא נטילת ידים ואין חוששין שמא יגע אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקדש או על טהרת תרומה גזירה שמא יגע לפי שאינו מקפיד עליהן.

הלכה י: הואיל והידים שניות אם נגעו במשקה עשאום תחילה, ואם נגעו משקין אלו באוכלין עושין אותן שני, ואם נגעו במשקין אחרים עושין אותן תחילה שהמשקין תחלה לעולם כמו שביארנו, אבל אין משקין אלו שנטמאו מחמת הידים מטמאין כלים שעיקר טומאת הידים מדבריהם, וכן גזרו חכמים על כל אדם שיאכל אוכלין טמאין בין שאכל אוכל ראשון או אוכל שני, ועל כל השותה משקין טמאים שיהיה שני לטומאה עד שיטבול, ואם נגע באוכלין עשאן שלישי, ואם נגע במשקין אפילו משקה חולין עשאן תחלה לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לא לטמא כלים הואיל ועיקר טומאת אדם זה מדבריהם, ומפני מה גזרו טומאה על האוכל אוכלין טמאים, שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה ונמצא המשקה תרומה טמא באוכל שבפיו, וכן השותה משקין טמאים שמא יאכל עמהן אוכל תרומה ונמצא טמא במשקין שבפיו וכבר ביארנו בתרומות שאסור לאכול תרומה טמאה.

הלכה יא: אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקת, וכן השותה אינו מתטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית, וכל האוכלין מצטרפין לכחצי פרס לספול את הגוויה, וכל המשקין מצטרפין לרביעית ואם אכל או שתה פחות משיעור זה טהור, אכל מעט ושהה ואכל מעט אם יש מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, וכן אם שתה מעט ושהה ושתה מעט אם יש מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, אכל פחות מכשיעור וטבל ועלה ואכל מעט מיד אם לא שהה ביניהן והרי בין אכילה שלפני טבילה ושלאחר טבילה בכדי אכילת פרס הרי אלו מצטרפין.

הלכה יב: אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחילה ועד סוף יתר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת.

הלכה יג: המעוברת התירו לה לאכול אוכלין טמאין פחות מכשיעור, ואע"פ שהיא אוכלת הרבה מפני הסכנה, ואינה צריכה טבילה אלא הרי היא טהורה.