Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות מתנות עניים פרקים ה-ז

הלכות מתנות עניים

פרק ה

הלכה א: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה, שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים, שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין ורואין אותן בעת ששכחוהו, אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם, ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה.

הלכה ב: היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זה שכחה, ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינה שכחה שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הרי זו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה ולא בעיר.

הלכה ג: עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה, אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה.

הלכה ד: נטל עומר להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכח את שניהן, אם זכר העליון קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה.

הלכה ה: עפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו ושכח שם עומר אינו שכחה שנאמר קצירך בשדך, אבל אם פזר העמרים בתוך שדהו ושכח הרי זו שכחה.

הלכה ו: הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי, אם היה שם ששי אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי, ואם היו חמשה בלבד משישהא כדי ליטול החמישי הרי הרביעי שכחה.

הלכה ז: שני עמרים מעורבבין ושכח אחד מהן אינה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו.

הלכה ח: הלוף והשום והבצלים וכיוצא בה אע"פ שהן טמונין בארץ יש להן שכחה, הקוצר בלילה ושכח קמה או שעמר בלילה ושכח עומר וכן הסומא ששכח יש להן שכחה, ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה, וכל האומר הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

הלכה ט: תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה, וכן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עמרים, וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן אין להם שכחה.

הלכה י: הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, של אחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו, זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה.

הלכה יא: שנים שהתחילו לקצור מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהן, שלפניהם שכחה, מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו, והעומר ששכחוהו לאחוריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה, מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח, וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגורן והתחילו שנים מאמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה מפני שהוא באמצע השורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח.

הלכה יב: הקוצר ואלם אלומות אלומות, ופינה האלומות והן הנקראין עומרים ממקום זה למקום אחר, וממקום השני למקום השלישי, וממקום השלישי לגורן ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום, אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה, ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה וכשיפנה ממקום שאינו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה.

הלכה יג: אי זהו מקום שהוא גמר מלאכה, זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן, ומקום שאינו גמר מלאכה הוא המקום שמקבצין בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר.

הלכה יד: שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה, ושלש אינן שכחה, שני עומרים המובדלין זה מזה שכחה, ושלשה אינן שכחה.

הלכה טו: שני צבורי זיתים וחרובין המובדלין זה מזה שכחה, ושלשה אינם שכחה, שני חוצני פשתן שכחה ושלשה אינם שכחה.

הלכה טז: שתי גפנים וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זה מזה שכחה, ושלשה אינן שכחה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם אפילו היו שנים אחד לעני ואחד לגר.

הלכה יז: היו כל העומרים של קב קב ואחד של ארבעה קבין ושכחו הרי זה שכחה, יתר על הארבעה אינו שכחה, וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה.

הלכה יח: העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה ולא גדיש אע"פ שכולן סאתים סאתים, שכח שני עומרים אע"פ שיש משניהן סאתים הרי אלו שכחה, וכן יראה לי שהן שכחה אפילו היה בשניהן יותר מסאתים.

הלכה יט: קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה, אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאילו הן מלאוה, ואם היתה ראויה (להיות) הקמה אחר אומדן זה לעשות סאתים ושכחה אינה שכחה.

הלכה כ: שכח סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אינן מצטרפים, ושניהם שכחה, וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש ובשניהם סאתים אינן מצטרפין אלא שניהם שכחה.

הלכה כא: השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה אינה שכחה, שנאמר כי תקצור ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה, וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת את השכוחה ויהיה מותר לקחתה, אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח אפילו היה בו סאתים אינו מציל אותה והרי השכוח לעניים, אין קמת חבירו מצלת על עומר שלו ואין קמת שעורים מצלת על עומר חטים עד שתהיה הקמה ממין העומר.

הלכה כב: השכוח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה, שלשה אינן שכחה.

הלכה כג: במה דברים אמורים באילן שאינו ידוע ומפורסם במקום כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה, או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה, או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה או השפכני או הבישני, אבל אם היה בו אחד משלשה דברים אלו אינו שכחה, שנאמר ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואע"פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם.

הלכה כד: היה מסויים בדעתו הרי זה כמפורסם וידוע, היה עומד בצד הדקל הדקל מסיימו, היו שניהן זית נטופה זה מסיים את זה, היתה כל שדהו זית נטופה ושכח אחת מהן או שתים יש לו שכחה, במה דברים אמורים שלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה, ואף על פי שהוא מפורסם, והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים, אבל סאתים אינה שכחה אלא אם כן שכח כל האילן כמו שבארנו.

הלכה כה: זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש שורות של זיתים מקיפין אותו משלש רוחותיו אע"פ שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה, שהרי השורות הסתירוהו, ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו הזמן.

הלכה כו: איזהו שכחה בעריס, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, ובכרם משיעבור מן הגפן (או) ומן הגפנים וישכח אותה, בדלית ובדקל משירד הימנו, ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו, במה דברים אמורים שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו אינה שכחה עד שיבצור את כל סביביו.

הלכה כז: המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר.

פרק ו

הלכה א: מתנה אחרת ששית יש לעניים בזרע הארץ והוא המעשר שנותנין לעניים והוא הנקרא מעשר עני.

הלכה ב: וזהו סדר תרומות ומעשרות: אחר שקוצר זרע הארץ או אוסף פרי העץ ותגמר מלאכתו מפריש ממנו אחד מן החמשים, וזהו הנקרא תרומה גדולה ונותנה לכהן, ועל זה נאמר בתורה ראשית דגנך תירושך ויצהרך, ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, וזהו הנקרא מעשר ראשון, ונותנו ללוי, ועל זה נאמר בתורה כי את מעשר בני ישראל וגו' ונאמר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל.

הלכה ג: ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא הנקרא מעשר שני, והוא לבעליו ואוכלין אותו בירושלים, ועליו נאמר ואם גאל יגאל איש ממעשרו, ועליו נאמר עשר תעשר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר.

הלכה ד: על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית מן השבוע אחר שמפרישים מעשר ראשון מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני, ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי, ועליו נאמר כי תכלה לעשר.

הלכה ה: שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני, ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ובמואב מעשר ראשון ומעשר עני, מפני שהארצות אלו קרובות לארץ ישראל כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית, והלכה למשה מסיני שיהיו מפרישים בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית, אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני כסדר רוב השנים.

הלכה ו: מעשר ראשון שלקח הלוי מפריש ממנו אחד מעשרה ונותנו לכהן והוא הנקרא תרומת מעשר, ועליו נאמר ואל הלוים תדבר.

הלכה ז: בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני, נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.

הלכה ח: כדי שבעו כמה אם מן החטים נותן לא יפחות מחצי קב, ואם מן השעורים לא יפחות מקב, ואם מן הכוסמין לא יפחות מקב, ומן הגרוגרות לא יפחות מקב, ואם מן הדבלה לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע, ואם מן היין לא יפחות מחצי לוג, ואם מן השמן לא יפחות מרביעית, ואם מן האורז רובע הקב, נתן לו ירק נותן לו משקל ליטרא והוא משקל חמשה ושלשים דינר, מן החרובין שלשה קבין, מן האגוזים עשרה, מן האפרסקין חמשה, מן הרמונים שנים, אתרוג אחד, ואם נתן לו משאר הפירות לא יפחות מכדי שימכרם ויקח בדמיהן מזון שתי סעודות.

הלכה ט: היה לו דבר מועט והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם.

הלכה י: ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה.

הלכה יא: היה לו מעשר בגורן ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו, יש להפריש מחצה ליתנו לו, והחצי מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו.

הלכה יב: במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שבעו בשדה, אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית, שאינו מצווה ליתן כדי שבעו אלא בשדה, שהרי אינו מוצא שם ליקח שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.

הלכה יג: באו איש ואשה לבית, נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה ואחר כך נותנין לאיש, אב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין, שהיה אחד מהן עני נותן לו האחר מעשר עני שלו.

הלכה יד: שתי עניים שקבלו שדה באריסות, זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחבירו, וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו.

הלכה טו: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני, אימתי בזמן שקבלה ממנו ליקח חלק בכל השדה כגון שנתן לו שלישה או רביעה בשכרו, אבל אם אמר לו בעל השדה שליש מה שאתה קוצר בלבד הוא שלך או רביע מה שתקצור הרי זה אין לו כלום עד שיקצור, ובשעת הקציר הוא עני, לפיכך מותר בלקט שכחה ופאה, ואסור במעשר עני שאין מפרישין מעשר עני אלא אחר שקצר והרי זכה בחלקו שקצר.

הלכה טז: המוכר את שדהו קרקע ופירות והעני, הרי זה מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני שלה, והלוקח אסור בהן אע"פ שעדיין לא נתן דמים, ואפילו לוה הדמים ולקחה הרי זה אסור במתנות עניים.

הלכה יז: מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא מעשר עני, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה, ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ שנאמר והנחת בשעריך ונאמר ואכלו בשעריך ושבעו.

פרק ז

הלכה א: מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.

הלכה ב: וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.

הלכה ג: לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

הלכה ד: יתום שבא להשיאו אשה, שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה.

הלכה ה: בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.

הלכה ו: עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.

הלכה ז: מפרנסין ומכסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.

הלכה ח: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החטים ארבע סאין בסלע וכבר בארנו כל המדות, ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית, ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו.

הלכה ט: עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה, ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה אין משגיחין בו.

הלכה י: מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

הלכה יא: אדם שוע שהוא נותן צדקה יותר מן הראוי לו, או שמיצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה, וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע ממנו שנאמר ופקדתי על כל לוחציו.

הלכה יב: אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים ואע"פ שיש להם ממון הרבה, ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם מותר, גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים ועניותן.

הלכה יג: עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

הלכה יד: מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנוה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו.

הלכה טו: האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו, ואם היה רגיל בשנים יתנו לשניהן, האומר תנו מאתים דינרין לעניים יתנו לעניי אותה העיר.