Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות תמידין ומוספין פרקים ג-ה

הלכות תמידין ומוספין

פרק ג

הלכה א: מצות עשה להקטיר הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים שנאמר והקטיר עליו אהרן קטורת סמים, לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים אפילו היו מזידין, ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים.

הלכה ב: כמה מקטירין ממנה בכל יום, משקל מאה דינרין, חמשים בבוקר וחמשים בין הערבים, מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו, וקטרת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן.

הלכה ג: בעת שמקטירין הקטורת בהיכל בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטרת, וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשים הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש וגו' בנין אב לכל כפרה שבקודש שלא יהא שם אדם.

הלכה ד: כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום, מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס בכלי קודש וטני היה שמו ושל זהב היה ומחזיק קביים וחצי, מניח הטני בארץ לפניו וחופן בידיו האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני, ובאחרונה מכבד את השאר לתוכו ומניחו שם בהיכל ויוצא, ומי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש, וכסוי היה לו ובזך היה שמו ונותן הבזך בתוך כלי אחר וכף היה שמו, ומכסה את הכף בבגד קטן ואוחז הכף בידו ונכנס עמו אחד במחתה של אש בידו.

הלכה ה: וכיצד חותה, זה שזכה במחתה לוקח מחתה של כסף ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך, ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה שניה, ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב, אם נתפזרו מן הגחלים כמו קב או פחות מכבדן לאמה ובשבת כופה עליהן הפסכתר, ואם נתפזר יתר על קב חוזר וחותה.

הלכה ו: שלשה דברים היה הפסכתר משמש, כופין אותו על הגחלים, ועל השרץ בשבת, ומורידין בו את הדשן מעל המזבח.

הלכה ז: ומקדים לפניהם זה שדשן המזבח הפנימי ונוטל הטני שבו דשון המזבח ומשתחוה ויוצא, וזה שבידו המחתה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי ומרדדן בשולי המחתה ומשתחוה ויוצא, וזה שבידו הכף נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו ורואה אם נתפזר מן הקטורת מעט בכף אוהבו או קרובו נותן לו לתוך חפניו זה שנתפזר עם הקטורת שבבזך ומשתחוה ויוצא.

הלכה ח: ואומרין לזה המקטיר הזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תכוה, ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמי שמרקד סולת עד שתתרדד על כל האש.

הלכה ט: ואין המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר, ואם כהן גדול הוא אומר לו הממונה אישי כהן גדול הקטר, ואחר שאומר יפרשו כל העם ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא.

הלכה י: דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד.

הלכה יא: וכמה שמן הוא נותן לכל נר, חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר תן לו כמדה שיהיה דולק מערב עד בקר, ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים.

הלכה יב: מהו דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג, וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו.

הלכה יג: נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון, אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו מנר חבירו.

הלכה יד: וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה, לפי שהנרות קבועים במנורה ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון.

הלכה טו: כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהן במקדש במנורה שנאמר להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה.

הלכה טז: לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמשה נרות ומפסיק ועושין עבודה אחרת ואחר כך נכנס ומטיב השנים, כדי להרגיש את כל העזרה.

הלכה יז: כל נר שכבה מדליקין אותו מנר אחר מהן כמו שביארנו, וכיצד סדר ההטבה זה שזכה בדישון המנורה נכנס וכלי בידו וכוז שמו ושל זהב היה דומה לקיתון גדול, מדשן בו את הפתילות שכבו ואת השמן הנשאר בנר והטיב חמשה נרות ומניח הכוז שם לפני המנורה על מעלה שנייה משלש מעלות שלפניה ויוצא, ואחר כך נכנס ומטיב שני הנרות ונוטל הכוז בידו ומשתחוה ויוצא.

הלכה יח: חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבן בכל יום מחצה בבקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערבים עם תמיד על בין הערבים, ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה ככל קרבן שקבוע לו זמן שנאמר תופיני שתהא נאה ולא תאפה מבערב, ועוד אם תאפה מבערב תפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקדש היא כמו שביארנו.

הלכה יט: טחינת סולתן והרקדן בחוץ ואינן דוחין את השבת.

הלכה כ: כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת או נטמא או נולד לו מום ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד.

הלכה כא: נמצאו שני חצאים קריבין ושני חצאין אובדין ואלו שני החצאין האובדים מניחין אותן עד שתעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה, וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים, והיכן שורפין אותן בעזרה.

הלכה כב: מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ועושין אותו חביתין ושלימה היתה קריבה, מת כהן גדול קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר מקריבין אותו עשרון שלם בבקר ועשרון שלם בין הערבים ואין כופלין שמנה ולבונתה אף על פי שנכפלה הסלת, אלא מפרישין להם שלשה לוגי שמן וקומץ לבונה, לוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בקר ולוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בין הערבים.

הלכות תמידין ומוספין פרק ד = הלכה א: כל העבודות האלו שעושין בכל יום בפייס היו עושין אותן, וכיצד היו עושין, כל כהני בתי אבות של יום נכנסין ללשכת הגזית אחר שיעלה עמוד השחר ומלובשין הן בבגדי כהונה, והממונה שעל הפייסות עמהן והן עומדין בהקפה והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהן ומחזירה והוא האיש שמתחילין למנות ממנו ומפיסין כמו שיתבאר. הלכה ב: ויוצאין לעבודה אנשים שעובדין בו, ושאר הכהנים מוסרין אותן לחזנין ומפשיטין אותן את בגדי הקדש ולא היו מניחין עליהן אלא המכנסים בלבד עד שלובשין בגדי חול וחוזרין ופושטין את המכנסיים של קדש ומחזירים החזנים את הכלים לחלונות. הלכה ג: כיצד מפיסין עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונים מאה או אלף או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים, ואם הוציא שלש מונין לו שלש, ואין מוציאין גודל במקדש מפני הרמאים שהגודל קצר ונוח להוציאו ולכפותו, והמוציא גודל אין מונין אותו לו, ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהן וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה. הלכה ד: ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים. הלכה ה: ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית, הפייס הראשון מי תורם את המזבח, הפיסו וזכה מי שזכה לתרום, והוא מסדר את המערכה, והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח, והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. הלכה ו: הפייס השני זוכין בו שלשה עשר על סדר עמידתן, כיצד הממונה אומר להם הצביעו ומונה כדרך שביארנו, וזה שיצא בפייס ראשון הוא שוחט תמיד של שחר, והשני שעומד בצדו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו, והשלישי הסמוך לשני מדשן המזבח הפנימי שהוא מזבח הקטורת, והרביעי שבצדו מדשן את המנורה ומטיב את הנרות, והחמישי מעלה ראש התמיד ורגלו לכבש, והששי מעלה שתי הידים, והשביעי מעלה העוקץ והרגל, והשמיני מעלה החזה והגרה, והתשיעי מעלה שתי הדפנות, והעשירי מעלה הקרבים, והאחד עשר מעלה סולת הנסכים, והשנים עשר מעלה החביתין, והשלשה עשר מעלה היין של נסכים. הלכה ז: הפייס השלישי אומר להן הממונה לכל אנשי בית אב של אותו היום מי שלא הקטיר קטורת מימיו יבא ויפיס, ויתקבצו אצל הממונה ויפיסו ומי שיצא בפייס זה ראשון הוא שיזכה להקטיר קטורת. הלכה ח: הפייס הרביעי מתקבצין כולן ומפיסין לידע מי מעלה איברים מן הכבש למזבח, הפיסו וזכה מי שזכה, תמיד של בין הערבים אין מפיסין לו פייס אחר, אלא כל כהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית יזכה בין הערבים, חוץ מן הקטורת שהן מפיסין לה פייס אחר בין הערבים ויבוא כל מי שלא הקטיר קטורת מעולם מאנשי אותו בית אב ויפיסו עליה, ואם כבר הקטירו כולן מימיהן מפיסין להן כולן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים. הלכה ט: בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה כיצד הם עובדין, מפיסין בשחר אנשי אותו בית אב של משמר היוצא ומקריבין תמיד של שחר ושני כבשי עולה של מוספין, וכל שזכה בעבודה מעבודת התמיד של שחר הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף, והמשמר האחר שנכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים, ואלו ואלו חולקין בלחם הפנים. הלכה י: ואין אוכלין את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש, והלבונה טעונה מלח כשאר הקרבנות. הלכה יא: ואחר קרבן המוספין מקטירין שני הבזיכין, ושני כהנים מקריבין את שני הבזיכין. הלכה יב: כיצד חולקין לחם הפנים בכל שבתות השנה, משמר הנכנס נוטל שש חלות, ומשמר היוצא נוטל שש, הנכנסין חולקין ביניהם בצפון שהרי הן מוכנים לעבודה, והיוצאין חולקין בדרום, ובזמן שיהיה יום טוב של אחד משלשה רגלים בשבת וכן בשבת שבתוך החג חולקין כל המשמרות בשוה בלחם הפנים, וכן אם חל יום טוב הראשון של חג בשבת חולקין כל המשמרות בשוה מערב יום טוב שהוא שבת בלחם הפנים מפני שהקדימו לעבודה, וכן אם חל יום טוב האחרון להיות בערב שבת חולקין כל המשמרות בשוה בלחם הפנים באותה שבת שהיא מוצאי החג, ודבר זה תקנה כדי שיתאחרו הכהנים בשביל חילוק לחם הפנים ואם נתאחר אחד מבעלי משמר ולא בא ימצא אחר. הלכה יג: חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב כגון שהיה יום טוב הראשון של חג בשני או יום טוב האחרון בחמישי או יום של עצרת שחל להיות בשני או בחמישי, משמר שזמנו קבוע באותה שבת נוטל עשר חלות וזה הנכנס נוטל שתים, שהרי לא נשאר להם לעבודה הם לבדם אלא יום אחד שהוא ערב שבת או אחד בשבת ומתעצלין ואין באין מהן אלא מעט. הלכה יד: כהן גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואין כהן גדול נוטל פרס שאין זה כבודו.

הלכות תמידין ומוספין

פרק ה

הלכה א: מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השולחן לפני ה' בהיכל שנאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן וגו'.

הלכה ב: ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות כל חלה שני עשרונים, ועורכין אותו שני סדרים, שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב כדי שתהיה הרוח מנשבת בו, וסומך כל מערכה בשתי קשוות, ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה שנאמר ונתתה על המערכת לבונה זכה, וכלי זה הוא הנקרא בזך, נמצאו שני קומצי לבונה בשני הבזיכין, ושוליים היו לבזיכין כדי שיניחום על השולחן.

הלכה ג: שני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה, והסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה, ואין מחנכין את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, מיום השבת ליום השבת מוציאין את הלחם שהוא שם על השולחן משבת שעברה ומסדרין לחם אחר, וזה שמוציאין הוא שחולקין שתי המשמרות הנכנסת והיוצאת עם כהן גדול ואוכלין אותו.

הלכה ד: וכיצד מסדרין את הלחם ארבעה כהנים נכנסים, שנים בידן שני סדרין, ושנים בידם שני בזיכין, וארבעה מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין שהיו שם על השולחן, הנכנסין עומדין בצפון ופניהם לדרום, והיוצאין עומדים בדרם ופניהם לצפון, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בתוך טפחו של זה שנאמר לפני תמיד.

הלכה ה: יצאו ונתנו את הלחם שהוציאו על שולחן זהב אחר שהיה באולם והקטירו הבזיכין ואחר כך מחלקין החלות, ואם חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב.

הלכה ו: כיצד מעשה לחם הפנים, מביא ארבע ועשרים סאים חטים הראויין למנחות, ושפין אותם ובועטין בהן כשאר חטי מנחות, וטוחנין אותן ומנפין מהן באחת עשרה נפה ארבעה ועשרים עשרון סולת, ועושין מהם שתים עשרה חלות מצות, לא נפה אותם באחת עשרה נפה או שלא הוציאן מעשרים וארבע סאים הואיל ונעשו סלת מכל מקום כשירות, לא נאמרו השיעורין האלו אלא למצוה.

הלכה ז: לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות, ולשין אותן אחת אחת, ואופין אותן שתים שתים.

הלכה ח: ושלשה דפוסין של זהב היו להם, אחד שנותנין בו החלה והיא בצק, והשני שאופין אותה בו, והשלישי שנותנין אותה בו כשרודה אותה מן התנור כדי שלא תתקלקל.

הלכה ט: כל חלה מהן מרובעת שנאמר לחם הפנים שיהיו לו פנים רבים, אורך כל חלה מהן עשרה טפחים, ורחבה חמשה טפחים, ורומה שבע אצבעות, והשולחן אורכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים, נותן אורך החלה על רוחב השולחן נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן ושני טפחים מכאן, וכופל את היוצא מכאן ומכאן וישאר בין שני הקצוות רוח באמצע, וכן מניח חלה על גבי חלה עד שעורך שש חלות, וכן עושה בצד המערכה שנייה שש חלות.

הלכה י: אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב, אלא בערב שבת אופין אותן ועורכין אותן למחר, ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי ובערב שבת אופין אותן מיום רביעי.

הלכה יא: לא סדור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת, אלא מערב שבת נכנס ושומטן ונותנן לאורך השולחן, ובאחד בשבת נכנס ומכניס את הקנים בין החלות.

הלכה יב: סידר הלחם בשבת כמצותו ולא הניח עמו בזיכי לבונה עד למחר ולשבת הבאה הקטיר הבזיכין נפסל הלחם ואינו קדוש, וכן אם סידר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה הלחם אינו קדוש ונפסל, אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת [לא] נפסל הלחם.

הלכה יג: כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן לאחר השבת, יניחם שם על השולחן עד שיעבור עליהן יום השבת והן מסודרין, ואחר כך יקטיר הבזיכין לשבת הבאה אחר השבת שעברה עליהן והן מסודרין, שאפילו נשאר הלחם עם הבזיכין על השולחן כמה שבתות אין בכך כלום.

הלכה יד: סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן והקטיר את הבזיכין לאחר השבת בין לאחר שבת זו בין לאחר שבת אחרת הבאה נפסל הלחם, והרי הוא כקדשים שנפסלו שחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא כמו שיתבאר.

הלכה טו: נפרסה חלה אחת מן הלחם, אם עד שלא הסיר הלחם מעל השולחן נפרסה הלחם פסול ואינו מקטיר עליו את הבזיכין, ואם אחר שהסיר הלחם נפרסה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין.

הלכה טז: הגיע זמן הלחם להסירו הרי זה כמי שהסירו, ואם נפרס הלחם מקטיר הבזיכין ואף על פי שלא פירק המערכה, נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה או שנטמא אחד מן הבזיכין, הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו.