Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות בכורות פרקים ב-ד

הלכות בכורות

פרק ב

הלכה א: כל המומים הקבועים הפוסלין את הקדשים ונפדים עליהן, אם נפל אחד מהן בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום, וכבר ביארנו אותן המומין בהלכות איסור מזבח שהראוי מהן להיות בזכר ששים ושבעה.

הלכה ב: וכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מן המובחר ואין הקדשים קרבין בהן ולא נפדין עליהן כך אין הבכור נשחט עליהן ולא קרב אלא יהיה עומד עד שיולד לו מום קבוע, וכן אם נולד בבכור מום עובר הרי זה אינו נשחט בכל מקום ולא קרב אלא יהיה רועה עד שיפול בו מום קבוע וישחט עליו.

הלכה ג: וכן אם נעבדה בו עבירה, או שהרג בעד אחד, או על פי הבעלים, או שהוקצה או נעבד, ירעה עד שיפול בו מום כמו שביארנו בהלכות איסור מזבח.

הלכה ד: יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור, הראשון מפני שאינו פטר רחם והאחרון מפני שקדמו אחר, אפילו יצאה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם אינו בכור.

הלכה ה: בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה שאין בו לכהן כלום, ועובדים בו וגוזזים אותו כשאר החולין, נולד טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו, בין שהטיל מים ממקום זכרות בין שהטיל ממקום נקבות.

הלכה ו: רחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה שנאמר אך בכור שור עד שיהיה הוא שור ובכורו שור, ואם היה בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור והוא בעל מום קבוע שאין לך מום גדול משינוי ברייתו, אפילו פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן הואיל ומין החמור יש בו דין בכור, אבל אם ילדה מין סוס או גמל אע"פ שיש בו מקצת סימני פרה הרי הוא ספק בכור לפיכך יאכל לבעלים ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו.

הלכה ז: המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו, ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו.

הלכה ח: הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו, או שהלך בין ברזל ועששיות של זכוכית כדי שתקטע ידו ונקטעה, או שאמר לנכרי להטיל בו מום הרי זה לא ישחוט עליו, זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו ואם נעשה שלא לדעתו הרי זה שוחט עליו.

הלכה ט: אמר אילו נפל בבכור זה מום הייתי שוחטו ושמע הנכרי ועשה בו מום הרי זה שוחט עליו שהרי לא נעשה בדעתו.

הלכה י: ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל בו מום ונפל בו מום ואין אנו יודעין אם נתכוון למום זה או לא נתכוון, הרי זה לא ישחוט עליו, כיצד כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק מסורג בקוצים וכיון שאכל נחלק שפתו אפילו היה חבר הרי זה לא ישחוט עליו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא: היה בכור רודף את האדם ובעטו כדי לטרדו ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם ונעשה בו מום בבעיטה זו הרי זה ישחט עליו.

הלכה יב: קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן הנכרי שעשה לדעתו הרי זה ישחוט עליו, ואם עשו כדי להתירו לא ישחוט עליו.

הלכה יג: בכור שאחזו דם יקיז, ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום, ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי זה נשחט עליו.

הלכה יד: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וישחט עליו, במה דברים אמורים בזמן הזה שאין שם בית מפני שסופו להאכל במומו אבל בזמן שבית המקדש קיים אסור.

הלכה טו: עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת נאמן, אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו וישחט עליו.

הלכה טז: כל המומין הראויין לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו ולא נעשו בכוונה וישחט עליהן, במה דברים אמורים כשהיה הרועה ישראל והבכור ביד הכהן, אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראלי, הרי זה אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו מום כדי שיתננו לו.

הלכה יז: כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל נאמן ואין חוששין להן שמא הם גומלים זה את זה, שכל הכהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמן, אבל חבירו מעיד לו שאין אדם חוטא לאחר, אפילו בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו.

הלכה יח: בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה והתירו לשחיטה הרי זה נאמן, ואין חוששין שמא לא הראהו ושמא בכור תם הוא שלא נחשדו לשחוט קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת כמו שביארנו.

הלכה יט: וכן נאמן הכהן לומר על בכור מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ולא נפל ברשותי כדי לחוש לו שמא הוא הטילו, שהדבר עשוי להגלות והוא מתיירא שמא ישאלו בעליו ויאמר תמים היה בעת שנתנוהו לו.

פרק ג

הלכה א: אין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות ואמר לו התר בכורות במומן, אפילו היה מום גדול וגלוי לכל לא יתירו אלא מומחה שנטל רשות, וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו.

הלכה ב: אם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין, כגון שנסמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו, הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, וכן בכור שיצא לחוצה לארץ ונפל בו מום מובהק, הרי זה יותר על פי שלשה בני הכנסת.

הלכה ג: אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו, שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן, שאע"פ שאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ, חשוד הוא לגזול מתנות כהונה, לפיכך אם היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו רואין לו, היה המום גלוי לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו, הואיל והביאו לחכם המומחה הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו לפיכך רואין לו אע"פ שאין עמו כהן.

הלכה ד: השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו אע"פ שהוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה כגון שנחתכה ידו או רגלו הואיל ונשחט שלא על פי מומחה הרי זה אסור ויקבר כבכור שמת.

הלכה ה: בכור שהיתה לו ביצה אחת ושני כיסים, ובדקו המומחה והושיבוהו על הרגוזו ומעכו ולא יצאת ביצה שנייה והתירו המומחה ונשחט ונמצא השנייה דבוקה בכסלים הרי זה מותר הואיל ומעכו, אבל אם לא נמעך אע"פ שנשחט על פי מומחה הרי זה יקבר.

הלכה ו: מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו, הרי זה יקבר וישלם מביתו, וכמה משלם רביע לדקה ומחצה לגסה, ומפני מה לא ישלם כל דמיו מפני שקנסו את בעל הבהמה כדי שלא ישהנה ולא יגדל בהמה דקה בארץ ישראל.

הלכה ז: הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו שכר על הראייה והבקור בין שנמצא בו מום בין שנמצא תמים, ולא יטול שכר על בהמה זו חוץ מפעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבוא לידי חשד.

הלכה ח: החשוד על הבכורות למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים מפני שהוא דומה לבשר עגל, ואין לוקחים ממנו עורות שאינן עבודים אפילו של נקבה שמא יחתוך זכרותו ויאמר עור נקבה הוא, ואין לוקחין ממנו צמר אפילו מלובן ואין צריך לומר צואי, אבל לוקחין ממנו טווי ולבדין ועורות עבודים, שאינו מעבד עור בכור תמים מפני שהוא מפחד לשהותו אצלו שמא ישמעו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו.

הלכה ט: השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא נאכל יקבר ויחזיר את הדמים, וכן הדין במאכיל את הטרפה כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.

הלכה י: בכור שנמצא טרפה אם תמים הוא ונמצא טריפה אחר שהופשט העור ישרף כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין והבשר יקבר, ואם במומו נשחט הבשר יקבר ויהנו הכהנים בעורו, והוא שנשחט על פי מומחה.

הלכה יא: הבכור שנאכל בשרו כהלכה בין תמים בין בעל מום, כשם שמותר ליהנות בעורו כך נהנין בגיזותיו, אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי אפילו נשר הרי הוא אסור בהנאה, ואפילו נשר ממנו אחר שנפל בו מום, ואפילו אחר שחיטתו ואין צריך לומר אחר מיתתו שהרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים באיסורו עומד, וכן במעשר בהמה, וכבר ביארנו בהלכות מעילה שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד מפני שאינן באין לכפרה שמא ישהם אצלו כדי ליקח כל הצמר שנישור מהם, וכבר ביארנו שמצוה לאכלו תוך שנתו בין תמים בין בעל מום.

הלכה יב: בכור שהיה בו צמר מדובלל ושחטו, את שהוא נראה עמו מן הגיזה מותר בהנאה, ואת שאינו נראה עמו והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו אסור, שזה כמו שנשר מחיים.

הלכה יג: גיזת בכור אפילו בעל מום שנתערבה בגיזי חולין אפילו אחת בכמה אלפים הכל אסורים, הרי הוא דבר חשוב ומקדש בכל שהוא, האורג מלא הסיט מצמר הככור /הבכור/ בבגד ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכל שהוא.

פרק ד

הלכה א: בהמת השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאנך אלא למעט שותפות הנכרי שאם היה שותף בפרה או בעובר אפילו היה לנכרי אחד מאלף באם או בולד, הרי זה פטור מן הבכורה, היה לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל, רואין כל שאילו יחתך והיה בעל מום הרי זה פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל, הרי זה חייב בבכורה.

הלכה ב: הלוקח עובר פרתו של נכרי, או המוכר עובר פרתו לנכרי, אע"פ שאינו רשאי הרי זה פטור מן הבכורה ואין קונסין אותו על דבר זה.

הלכה ג: המקבל בהמה מן הנכרי להיות מטפל בה והולדות ביניהם, או נכרי שקבל מישראל כזה, הרי אלו פטורים מן הבכורה שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל.

הלכה ד: המקבל צאן מן הנכרי בממון קצוב ופסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פיחתו פיחתו לישראל, אף על פי שברשות ישראל הם והרי הם כקניינו הואיל ואם לא ימצא הנכרי אצלו ממון אחר לגבות ממנו יגבה מן הבהמות האלו ומולדותיהן נעשה כמו שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן והרי יד הנכרי באמצע ופטורין מן הבכורה הם וולדותיהן, אבל ולדי ולדות חייבין שהרי של ישראל הם ואין לנכרי רשות עליהן.

הלכה ה: ישראל שנתן מעות לנכרי וקנה לו בהן בהמה מנכרי בדיניהן אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה, וכן אם קנה הנכרי מישראל בדיניהם ונתן מעות אע"פ שלא משך קנה ופטורה מבכורה.

הלכה ו: גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה פרתו או אחר שנתגייר הרי זה בכור מספק.

הלכה ז: הלוקח בהמה מן הנכרי ואין ידוע אם בכרה או לא בכרה וילדה אצלו הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעלים ואינו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

הלכה ח: לקח בהמה מניקה מן הנכרי אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניקה אלא הרי זו בחזקת שילדה, ואפילו היה זה שמניקה כמו מין אחר ואפילו כמין חזיר הרי זו פטורה מן הבכורה, וכן בהמה שהיא חולבת פטורה מן הבכורה שרוב הבהמות אינן חולבות אלא אם כן כבר ילדו.

הלכה ט: הלוקח בהמה מישראל הרי זו בחזקת שבכרה עד שיודיעו המוכר שעדיין לא ילדה, שאין הישראל שותק וגורם לו לאכול קדשים בחוץ ודאי שבכרה ולפיכך מכרה סתם.

הלכה י: בהמה דקה שהפילה עובר שעדיין לא נתבאר צורתו הרבה וניכרת לכל וזהו הנקרא טינוף, אם אמרו הרועים עובר הוא אלא שנפסדה צורתו הרי זו פטורה מן הבכורה וצריך להראותו לרועה חכם, לפיכך הלוקח בהמה מן הנכרי אפילו היתה קטנה וילדה אצלו בתוך שנתה הרי זה ספק בכור שמא טינוף הפילה ברשות הנכרי, וכן בהמה גסה שהפילה שליא הרי זו סימן ולד שאין שליא בלא ולד ונפטרה מן הבכורה, ומותר להשליך אותה השליא לכלבים שאין מתקדש בבכורה אלא זכר וחזקת הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקבות, וכבר ביארנו שהזכר שאין בו מקצת סימני אמו אינו מתקדש בבכורה ונמצא מיעוט הנולדין הן המתקדשין בבכורה ואין חוששין למיעוט, אבל בהמת קדשים שהפילה שליא תקבר [שהנקבות בה כזכרים].

הלכה יא: בהמה גסה שהפילה חררת דם הרי זו נפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו, וקוברין חררה זו כמו נפל מבכרת אע"פ שאין חררה זו קדושה, ולמה קוברין אותה כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה.

הלכה יב: כבר ביארנו בענין נדה שהולד באדם נגמר לארבעים יום והמפלת לפחות מארבעים אינו ולד, אבל ולד בהמה לא עמדו חכמים על מניין הימים שיגמר בו, אבל אמרו שהמפלת טינוף אינה מתעברת אחריו ולא מקבלת ולד אחר לפחות משלשים יום.

הלכה יג: בהמה שיצאה מליאה ובאה ריקנית הבא אחר כן בכור מספק שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב.

הלכה יד: מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור, יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה, ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האיברים צריכין קבורה, ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע.

הלכה טו: יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר, נתקדש למפרע ונפטרה מן הבכורה, יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש שהרוב הראשון לא יצא דרך רחם ולמפרע הוא מתקדש.

הלכה טז: יצא מיעוט אבר גדול והרי זה היוצא רובו של עובר נפטר מן הבכורה ויקבר היוצא, יצא חצי העובר והוא רובו של אבר היוצא הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה או לא נפטרה לפיכך הבא אחריו ספק בכור.

הלכה יז: בכור שכרכו בסיב והוציאו ולא נגע ברחם או שכרכו בשליית בהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם מכל מקום הרי זה ספק בכור.

הלכה יח: הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה.

הלכה יט: נפתחו כותלי בית הרחם ויצא הרי זה ספק אם נגיעת רחם מקדשת או אוירו.

הלכה כ: נעקרו כותלי בית הרחם [ונתלו] בצוארו הרי זה ספק אם במקומו מקדש או מקדש אף חוץ למקומו.

הלכה כא: נגממו כותלי בית הרחם אינו קדוש, נפרץ מקצתו ועומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך הפרוץ, או שהיה הפרוץ מרובה על העומד ויצא דרך העומד הרי זה ספק בכור.