בהיקף הראיה המוגבל שלנו, ימי הצום על החורבן הם ימים עצובים. אך הרבי מאיר את הייעוד הנבואי שימי הצומות עתידים להפוך לימים טובים, ומסביר שכאשר משיח יבוא, הדברים יתגלו כפי שהם באמת. אז נווכח שימים אלה לא היו כה רעים כפי שהם נראו. הדברים מתיחסים גם לעשרה בטבת.

כאשר מזהים בתענית ובנסיבות שהולידוה ביטוי של אהבה, מבינים כי אין כל סתירה בין הכאב לבין היותו של היום חיובי ונעלה. וכמאמר הנביא: "כי את אשר יאהב השם – יוכיח"

ברזל של עשרה בטבת רומז גם על המטרה הפנימית של המצור על ירושלים: לעורר את עניין התשובה (תוקף, ברזל של קדושה) כדי למנוע את ה'ברזל' של החורבן.

סיומו הטוב של 'משפט הספרים' היווה טעימה מחזון אחרית הימים: גויים נכבדים, שופטים, מתייחסים למנהיג ישראל בהדרת כבוד גדולה יותר מזו שמתייחסים למנהיגים שלהם!

כבודו של הספר היהודי הוא דווקא כאשר הוא קרוע, בלוי וסימני השימוש ניכרים עליו. כך הוא מצדיק את השתייכותו ליהודי, בן לעם הספר

חודש טבת החודש העשירי (מניסן), ולמספר עשר יש קשר לגאולה מכמה תחומים: אז נשיר את השירה העשירית, נשחט את הפרה האדומה העשירית, נשמע כינור עם עשרה מיתרים ונשכון בארץ של עשרה עמים