ואז כאשר דמעות חמות זולגות ללא שליטה במורד לחיי, הזמנתי את בוריס לכבד אותנו בפתיחת ארון הקודש לפני תפילת נעילה. כולם הנהנו כאות להסכמה. בוריס קיבל בהודיה את ההזמנה, ללא כל מושג מדוע זכה לכבוד הזה. 

"טוב", סיכם הכפרי, "הרי יום כיפור היום ומצווה לסלוח, אז בוא נשתווה, אני אסלח לך על מה שקרה לי ואתה תסלח לי... לקח את המחברות, סיבב סביב ראשו "זו כפרתי זו תמורתי זו כפרתי", והעיף את המחברות החוצה דרך החלון....

קצוץ בהונות רגליו וידיו הוחזר רבי אמנון לביתו. עם התקדש ראש השנה, בקש רבי אמנון המיוסר עד מוות להביאו לבית הכנסת ולהציב את ערש הדווי שלו ליד שליח הציבור. באמצע התפילה בקש את הרשות ומעומק היסורים נשא תפילה: ונתנה תוקף קדושת היום....

פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו באמצע ואמר: "רבונו-של-עולם! אינני יודע מה להתפלל וכיצד להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, רבונו-של-עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי את כל התפילות"! באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו.

"רבונו של עולם! עמך ישראל עומדים ומבקשים לפניך נחת מבנים, בריאות, אריכות ימים ופרנסה. אך אנו, "חיילי ניקולאי", האם נבקש נחת מבנים? הרי בנים אין לנו, כולנו רווקים! הנבקש אריכות ימים? הלא חיינו אינם חיים! הנבקש פרנסה? הרי את כדי מחייתנו אנו מקבלים מן הבסיס הצבאי! "לעצמנו אין לנו מה לבקש, וכל מה שאנו מבקשים הוא, רק בשבילך. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"".

ב"אנסמבל" התכוננו הכל להופעה החשובה. מאות רופאים צבאיים, מ'פני' האינטלגנציה הצבאית הרוסית, המתינה להופעה, כשבמרכזה הופעתו של החזן היהודי. דא עקא, וועדת התרבות קבעה את תאריך ההופעה ביום הכפורים. דאגה מילאה את לבו של החזן היהודי, החסיד ר' זלמן ברונשטיין, 'מה אעשה? האם אחלל חלילה את קדושתו של יום הכפורים?'