"אלוקי" הוא נחרד בראותו את ארמון המושל המפואר המזדקר מול עיניו. הכלבים הנועזים הללו עוד ישסעו אותי. הוא ממלמל ביראת מוות ופעימות לבו גוברות בקרבו...

הוא נזכר בעברו, שעה שוולוול הקטן היה לומד בחדר, בישיבה; הוא נזכר בחבריו, מוריו ורבותיו. נזכר בנשואיו ובצעדיו הראשונים בחיי המסחר הגדול. נזכר כיצד האירה לו ההצלחה פנים, וכיצד התרחק לאט לאט מידידיו היהודיים ומהחיים היהודיים...

כבר עמד להסתלק עם השלל, כאשר פתאום עלתה בדעתו המחשבה, מה הוא יענה לשכן כאשר הלה ישאל אותו אם הוא יודע מי גנב את הרכוש...

היהודי פתח את פיו ובלע... אולם לא את העופרת הרותחת, אלא כפית של דבש... אשר הרב הכניס לתוך פיו. ושוב פרץ היהודי בדמעות שליש: "רבי, מה עוללת לי? האם חמדת לך לצון?" 

לאחר ההבדלה, מתפרץ החייט אל חדרו של הרב, ומתוך יללה הקורעת לבבות, הוא בוכה ומפציר: "רבי, הושיעני! רצוני לחזור בתשובה"!

דברי האיש הפשוט הכו בלבו ובנפשו של היהודי המתבולל בעוצמה רבה. ייתכן שהייתה זו המילה "אצלנו" שהמחישה לו את התהום שנפערה בינו לבין צור מחצבתו; או אולי הזכרת יום הדין המתקרב, היא שעוררה את נשמתו