שוו בנפשכם: אדם קם בבוקר, יוצא לעבודה ופתאום, ללא שום תחושות מקדימות, מאבד את כוח הדיבור! נשמע בדיוני? אך זה בדיוק מה שארע למר יוסף מנחם, תושב המושב דלתון, בואכה צפת.
 
בתקופה בה ארע הסיפור – חורף תשמ"ט (1989) – שימש מנחם מפקד ניהול ענף צפון במשטרה. באותו בוקר נכונו לו סדרת פגישות והוא יצא מביתו מוקדם, כדי להגיע בזמן למשרדו ששכן בנצרת-עילית.
 
בדרכו עצר טרמפ לחייל. זו לא הפעם הראשונה שעצר לאותו חייל טרמפ, כך שהייתה בין השניים היכרות. החייל שאל משהו את מנחם ומנחם ניסה לענות, אך לא הצליח. שפתיו נעו, אך קולו לא נשמע!
 
מנחם לא הבין מה קורה אתו. אך לפני זמן קצר נפרד מרעייתו באיחול 'יום טוב' צלול ופתאום – אין קול ואין עונה. החייל חשב כי מנחם מתבדח עמו, אבל מנחם היה רחוק מלהתבדח. הוא נלפת בפחד.
 
לאחר שהוריד את החייל ליד הבסיס, המשיך מנחם בדרכו לתחנת המשטרה. הוא ניסה להשתעשע בתקווה כי כוס תה חמה תחזיר לו את הקול. אך זה לא קרה. מנחם כבר היה בפאניקה. הוא כתב לסגנו על דף מה ארע עמו, ביקש ממנו לקחת פיקוד זמני ונסע במהירות הביתה. משם המשיך יחד עם אשתו לחדר מיון.
 
בבית הרפואה 'רבקה זיו' בצפת היו למנחם ידידים רבים. זכרו אותו מתפקידו הקודם כמפקד משטרת צפת. ידידים אלה דאגו לו לסדרת בדיקות מהירה ואפילו שלחו אותו לצילום סי.טי. חפוז במרכז הרפואי 'רמב"ם' בחיפה.
 
מנחם לא יכול לשכוח את הרגע בו נכנס בשערי 'רבקה זיו' עם המעטפה שהכילה את תוצאות הסי.טי. הוא פגש בדוקטור קוזקוב – מי שבפועל שלח אותו לבדיקה בחיפה – והגיש לו את המעטפה. קוזקוב בחן את תכולת המעטפה בפנים חמורות, אחר נאנח ואמר קצרות: "עליך להתאשפז בדחיפות".
 
הממצאים הראו על גידול מסוכן בוושט. כל הרופאים היו תמימי דעים, כי על מנחם לעבור ניתוח מהיר להסרת הגידול. נקבע זמן לניתוח ליום שישי, וכמה מהרופאים יצאו מגדרם והבטיחו להגיע לניתוח, למרות שיום שישי הוא יומם החופשי. מנחם התרגש והודה להם – בלבו. בפה לא הייתה לו אפשרות להודות...
 
היה זה יום שני כאשר נכנס לחדרו של מנחם הרב לוי ביסטריצקי (ז"ל ) רבה של צפת. מנחם הכיר אותו מאז היותו מפקד המשטרה העירונית. הרב ביסטריצקי נהג לבקר את העצורים, וכעת נוכח מנחם כי הרב נוהג לבקר גם את החולים. הרב ביסטריצקי זיהה כמובן את מנחם. "מה אתה עושה במקום הזה?".
 
במקום מנחם, שלא יכול לענות, השיבה רעייתו. הרב שמע את השתלשלות העניינים ונחרד. הוא ביקש את שמו המלא של מנחם ואת שם אמו והבטיח כי בו ביום יבקש עליו ברכה מהרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
ביום רביעי, בשעת לילה מאוחרת, שב הרב ביסטריצקי לחדרו של מנחם. "הגיעה תשובה מהרבי", נהרו פניו. "הרבי ממליץ לא לערוך את הניתוח ביום שישי, אלא כמה ימים לאחר מכן – ביום שלישי. הרבי גם בירך ברפואה שלמה ומהירה והוסיף כי מקרה מיוחד זה עוד יילמד במכללות הרפואה".
 
תשובת הרבי בלבלה את מנחם. בלבו האמין בכל מילה של הרבי. אולם לא היה בו האומץ לבקש מהרופאים לדחות את הניתוח רק בגלל תשובת הרבי. במיוחד לנוכח הנכונות של הרופאים לוותר על יומם החופשי, משום הדחיפות בה לדעתם נחוץ לערוך את הניתוח.
 
כאשר למחרת ביקשו ממנחם להתחיל צום לקראת הניתוח, לא סירב. בתוך-תוכו התנגד. הוא לא רצה לערוך את הניתוח למחרת. אבל לא היה לו העוז לבטא את התנגדותו.
 
והקדוש-ברוך-הוא היה בעזרו. ביום שישי עצמו, זמן קצר לפני שעת הניתוח המתוכנן, הגיע למנחם מנהל בית-הרפואה והודיע לו בצער על שיבוש תכניות. "הגיעו כמה ניתוחי חירום בהולים ולא תהיה ברירה אלא לדחות את הניתוח שלך ליום שלישי הבא".
 
המנהל חזר והתנצל, משום שידע כי מנחם כבר שרוי בצום. אולם האמת הייתה, שמנחם היה מאושר. כמו אבן נגולה מלבו, והוא נמלא אופטימיות. העובדה שהנחיית הרבי הסתדרה מאליה, פיתחה בו הכרה כי הכול ייגמר בטוב.
 
הניתוח התקיים ביום שלישי ועבר בהצלחה מרובה. מגרונו של מנחם הוצא שקיק אטום מלא בדם! למחרת, כאשר סיפרו על כך למנחם, כבר הצליח לדבר מעט. בכלל, ההחלמה מהניתוח הייתה די מהירה ובתוך ימים ספורים עשה מנחם את דרכו הביתה, מדבר כאחד האדם.
 
ביום שיצא משערי בית הרפואה, נפרד ממנו המנהל בחום: "דע לך מנחם, שהשקיק שהוצא מגרונך הועבר למחקר. מדובר בתופעה ראשונה מסוגה!".
 
מנחם כבר ידע מכך מבלי שיאמרו לו. הלוא זה בדיוק מה שאמר הרבי...