היה זה לפני יותר משלוש-מאות שנה. מצב היהודים במזרח אירופה היה בכי רע. הם סבלו מרדיפות והצקות בלתי פוסקות מצד גויים אנטישמים, רוחם הייתה מדוכדכת והמוטיבציה הייתה ירודה. האווירה הרוחנית ברחוב היהודי הכללי הייתה קפואה והזכירה אדם שנתון בתרדמת עמוקה.
 
מה ששינה את המצב היה אור גדול שהפציע בשמי היהדות – השבוע לפני 311 שנים. ביום ח"י (י"ח) באלול תנ"ח (1698) ירדה לעולם נשמתו של רבי ישראל, הנודע בתוארו 'בעל-שם-טוב' – מחולל תנועת החסידות. תנועת החסידות הפיחה אור וחום ברחוב היהודי והזרימה דם חדש ונמרץ בעורקיו.

47 שנים לאחר מכן, בדיוק באותו יום בשנת תק"ה (1745) ירדה לעולם נשמתו של רבי שניאור זלמן, הנודע בתוארו 'אדמו"ר הזקן' – מייסד חסידות חב"ד. העובדה ששני הצדיקים נולדו באותו תאריך ושתי הלידות התרחשו ביום רביעי, בו נבראו השמש והירח, הולידה את הביטוי – ביום רביעי ח"י באלול נתלו המאורות.
 
                                                         *
 
מה בעצם חידשה תנועת החסידות? – החסידות הגיעה לחולל שלום. בראש ובראשונה – שלום בנפשנו פנימה. החסידות מלמדת כיצד לקרוא נכון את מלחמת היצרים שבתוכנו ומדריכה כיצד להגיע להרמוניה האידיאלית בין הדחפים השונים, כך שכולם ינוצלו ביחד לטובת מילוי רצון הבורא.
 
החסידות חוללה שלום גם בין השכבות השונות בעם ישראל. עד אז, שרר קיטוב תהומי בין תלמידי החכמים לבין פשוטי העם. הלמדנים נהגו בעצמם כבוד רב, כביכול בשם התורה שיודעים, והתרגלו לדרוך על גוום השחוח של דלי הידע. החסידות לימדה להעלות על נס את יראת השמיים והמידות התרומיות של פשוטי העם ואת האהבה האינסופית שרוחש להם הקדוש-ברוך-הוא. הבידול בין חלקי העם פינה את מקומו לאחדות ואחוות-אמת.
 
בכך, בעצם, הוסיפה החסידות לקרבה שבין ישראל לאביהם שבשמיים. כי הדבר החביב ביותר על אב הוא לראות את בניו חיים באהבה ורעות. בכך מתעצמת שבעתיים חיבתו אליהם ומתהדקים 'יחסי השלום' שבינו לביניהם.
 
                                                         *
 
מי שמובילה בעיקר את 'תהליך השלום' של תנועת החסידות זו חסידות חב"ד. וכפי שאנו מכירים זאת מדורנו הנוכחי, חסידי חב"ד הם מי שעמלים באמת למען השלום בעם ישראל – בהכוונתו ובהשראתו הבלתי פוסקת של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
הרבי, באמצעות אלפי שלוחיו הפזורים בכל העולם, הוביל את בשורת היהדות מבין כותלי בתי המדרש אל כל יהודי העולם, היכן שהם. אצל הרבי אהבה ושלום אינם סיסמה, אלא דרך חיים. מי שעמל באמת להפיל את המחיצות המלאכותיות שבין חלקי העם ולאחד ביניהם; מי שטורח באמת לפנות אל כל החוגים, העדות, המינים והגילאים בעם ישראל, ללא יוצא מן הכלל; מי שדואג באמת לקרב את כל ישראל לאביהם שבשמיים – זהו המנהיג האחד והיחיד: הרבי מליובאוויטש.
 
בצעד יוצא דופן, הרחיב הרבי את גבולות 'פעילות השלום' הרוחנית והפנה אותה גם אל אומות העולם. הרבי יצא בקריאה לכל באי העולם לקיים את 'שבע מצוות בני נוח' – המצוות שהועיד הבורא לכל אדם ואדם, כדי לכונן חברה תקינה שכל השותפים בה חיים בשלום. שלום ביניהם ושלום בינם לבין הקדוש-ברוך-הוא.
 
כמצביאה של החסידות, מנווט הרבי ערוצים שונים של פעילות שלום, שנועדו כולם להכשיר אותנו לקראת שלום אמיתי, בכל המובנים, שישרור בגאולה השלמה העומדת להגיע בכל רגע. ובנוסח ההבטחה השמימית שניתנה לבעל שם טוב, מייסד החסידות, כי המשיח יבוא 'לכשיפוצו מעיינותיך – מעיינות החסידות – חוצה'.