לפני כ-700 שנה חי בספרד גאון גדול ומפורסם בתורת הקבלה, ושמו רבי משה בן שם טוב ליאון. בעירו של רבי משה גר יהודי אחד, אדם שעבר עבירות רבות וחטא חטאים גדולים, בחושבו כי כבר לא תועיל לו כל תשובה.

באחד מימי עשרת ימי תשובה פגש אותו אדם את רבי משה די ליאון ברחוב, ובנימה של לעג פנה אליו: "היכולה תשובה להועיל גם לפושע וחוטא כמוני"?

"אין דבר המונע ומעכב בפני התשובה, כשחושבים ומחליטים עליה ברצינות" – ענה הרב, והוסיף: "אולם בקשר אליך, רק המוות יוכל לפדותך מהעבירות. אם תקבל על עצמך למות בתור כפרה על עוונותיך, אזי תתקבל תשובתך במרום".

"והאם אזכה גם להיכנס לגן עדן"? – שאל העבריין. "כן, יהיה לך 'עולם הבא' כמו לכל יהודי כשר" – הבטיחו הרב.

"יבטיח לי כבוד הרב, כי אהיה עמו במחיצתו בגן עדן, אם אחזור בתשובה" – דרש החוטא. הרב הבטיח לו והלך לדרכו לבית המדרש. נכנסו הדברים בלבו של אותו יהודי והלך אחריו.

בארשת רצינות גמורה, בחרטה מלאה על חייו המלאים חטא, התחנן היהודי לפני הרב: "רבי, תעזור לי לחזור בתשובה. הנני מוכן ומזומן לכל, אפילו למות ובלבד שיתכפרו עוונותי".

הושיב הרב את בעל התשובה על ספסל בבית המדרש, וציווה להביא לו גליל עופרת ולהרתיחו בכלי על האש, עד שייהפך לנוזל רותח. אז קשר הרב ליהודי את עיניו במטפחת ואמר לו: "אמור וידוי על עוונותיך".

היהודי פרץ בבכי, אמר את הוידוי בלב נשבר, והתחרט מקרב לב על עוונותיו הרבים.

"האם אתה מקבל עליך מיתה משונה זו?" – שאל הרב.

"כן, רבי, ובלבד שיתכפרו עוונותי" – ענה בעל התשובה. "אם כן פתח פיך ובלע" – צוה עליו הרב.

היהודי פתח את פיו ובלע... אולם לא את העופרת הרותחת, אלא כפית של דבש... אשר הרב הכניס לתוך פיו.
שוב פרץ היהודי בדמעות שליש: "רבי, מה עוללת לי? האם חמדת לך לצון? מואס הנני לחיות בגוף מסואב זה שלי, ברצוני להציל את נשמתי, את חיי קח, אך את נשמתי הצל".

"בני", ענה לו הרב, "אל תירא. היושב בשמים קבל את תשובתך"!

מאז לא נפקד מקומו של יהודי זה מבית המדרש, מקום אשר למד, התפלל וצם ימים שלמים, וחי את שארית שנותיו בתשובה. זמן קצר לאחר פטירתו של רבי משה די ליאון נפטר גם יהודי זה, וברגעי חייו האחרונים בשכבו על ערש דווי, קרא : "פנו מקום לרבי משה די ליאון! הוא בא להוליכני לגן עדן". ובעוד מילים אלו על שפתיו החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.