ישראל מתדרדרת כלכלית, האבטלה גואה, מפעלים קורסים, הקבינט מתכנס לטכס עצה. אחד היועצים קם ומכריז, חברים כדאי לאמץ את המודל הגרמני והמודל היפני.

נכריז מלחמה על ארה"ב. עם התבוסה והכיבוש האמריקאי, יגיע גם הסיוע לצמיחה מהירה. כמה שנים נוספות יידרשו ולבסוף נהפוך לכלכלה חזקה.

חברי הקבינט גלגלו בהתלהבות את הרעיון החדשני, עד שאחד מהם שאל נוגות, 'ומה נעשה אם ננצח?!'
תשעה באב, כמו חודש אב כולו, עמוס סתירות פנימיות ומתחים מובנים.

אחת הסתירות המשמעותיות ביותר היא השמחה שהתעוררה בזמן שריפת בית המקדש. דווקא בשעת מנחה, כאשר החל בית המקדש לעלות באש החלו ישראל לומר זמירות 'ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה'. מקרצפים את הבית

גם היום נוהגים ברוב הקהילות בדרך מוזרה שכזו. מצד אחד בליל תשעה באב יושבים בחושך, על הרצפה ואומרים קינות. בשחרית אפילו לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, משום שהתפילין נקראים גם פאר, וביום זה ניטלה תפארתנו. מצד שני, בשיא היום, בשעת מנחה, קמים מהישיבה על הקרקע, מנערים את הבגדים, אומרים דברי נחמה, ויש גם המקפידים לנקות ולקרצף את הבית, לקראת המשיח, מושיען של ישראל, שאמור להיוולד לאחר חצות היום בתשעה באב. אפילו תחנון לא אומרים ביום זה, הנקרא מועד.

מהנמוך ביותר לגבוה ביותר

המסר הראשון והמוכר שאפשר לדלות מן הבדיחה, וכמובן מהסתירה שמתקיימת בתשעה באב הוא כי מהמקום הנמוך ביותר מטפסים לגובה הרב ביותר. ההצלחה הרבה מתקיימת כאשר מתגברים על משבר, כשמתמודדים עם ניסיון. דווקא במקרים כאלה משיגים התעלות גשמית ורוחנית. גרמניה ויפן השתקמו והפכו למשקים כלכליים מפוארים לאחר שכמעט חרבו במלחמת העולם השנייה. להבדיל, במישור האישי הדברים נכונים גם כן. מעט מאוד הצלחות ותובנות כבירות, משיג מי שחי חיים שלווים ונינוחים. לעומתו מי שירד לתחתית השאול, יודע להעריך את הצמיחה, את הטוב וההתעלות, ולהפיק מהם יותר.

מסר זה בולט גם בכך שחודש אב מכנס בתוכו גם את ט'באב ובה בעת את ט"ו באב, חג השידוכים, עליו נאמר כי 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב'. ממועד המסמן את הצרה, הקושי והמשבר, עוברים ליום טוב המסמן את הצמיחה וההמשכיות. ולא זו בלבד, אלא שתשעה באב עצמו, עתיד להיהפך ליום טוב, יום של ששון ושמחה.

שמחה של אין יותר מה להפסיד

ישנו מסר נוסף המתחבא במתח הבלתי נתפס בין חורבן לשמחה. השמחה היא לא רק על כך שמהשפל יש סיכוי לצמוח גבוה יותר. בחורבן עצמו קיימת מידה של ביטחון, של הכרה בכך שיש ממנו תקומה והוא נועד לעבר תכלית מסוימת. שהוא עצמו חלק מדרכו של הטוב להיטיב.

קינות ובכיות בערב ט' באב. למחרת בצהריים כבר מעבירים את הזמן בקניות, ניקיונות והכנות
בשבת שמעתי סיפור מפיו של חבר שנזדמן לתפילת ערבית זריזה שארגנה קבוצת חיילים בשיא מלחמת לבנון השנייה. פתאום, ללא כל התרעה מוקדמת, בתוך המלחמה, הזוועות והקורבנות, מצאו עצמם המתפללים מתחילים לרקוד, לשמוח ולשיר. שמחה אמיתית, פנימית, כזו שמכיר רק מי שהגיע למצב שאין לו עוד מה להפסיד, ומעתה, כשהוא פורס ידיו אל על, הוא משוכנע שתהיה לו תקומה.

זו לא הייתה שמחה של פריקת עול או של הישג כביר. זו הייתה שמחה של הכרה בחורבן כחלק מהטוב. החורבן הוא צדו החיצוני, המוכיח ומתרה, של שורש פנימי וטוב. שורש עמוק המבקש לגלות מידה של רחמים. השמחה בחורבן היא על הידיעה כי לכל ארוע חיצוני יש מהות פנימית נסתרת. לחורבן הפיזי יש כוונה מטפיזית. חודש אב, שכשמו מלמד על מידת הרחמים, הוא גם חודש המקפל בתוכו את כל תהליכי העבודה העצמית. את הצעידה מן המיצר אל המרחב. מן הקושי אל השמחה ויותר מכל את הערכת הקושי כחלק מהרצון האלוקי בעולם.

מסופר על הבעל שם טוב שפעל פעם לטובת אדם מסוים, שלא ממש הגיע לו. כסוג של עונש יצאה בת קול וקראה כנגדו שבכך הוא איבד את חיי העולם הבא. בשומעו דברים אלה, נמלא הבעל שם טוב שמחה. עתה, אמר, אוכל לעבוד באמת את הקב"ה מבלי לצפות לכל תמורה. הבשורה השלילית היוותה עבורו מקפצה להכיר טוב יותר את משמעות החיים ואת הנוכחות האלוקית בהם.

לעתים כשדוחקים אותנו לפינה, שם אנחנו מגלים את נקודת העצמיות שלנו, המאפשרת לנו שחרור ושמחה, ושם, כלשון הבדיחה, אולי ננצח.

(באדיבות אתר התבוננות)