מדי פעם מדווחים בתקשורת על החורבן שמחוללים אנשי הוואקף בהר הבית. בכל מקום שידם מגעת, הם שוחקים כל בדל של ממצא שיכול להעיד על העבר היהודי המפואר שהתנוסס במקום, ומעלימים מהשטח שכבות היסטוריות בנות אלפי שנים.
 
תוצאה חיובית אחת שאפשר לזקוף לזכותם יימח שמם היא אחדות נדירה מסוגה: הם הצליחו לאחד בין הארכיאולוגים לבין החרדים...
 
אולם האמת היא, שגם בעניין זה עמדת החרדים, או יותר נכון עמדתה של אמונת ישראל אינה ממש זהה לעמדת הארכיאולוגים. הארכיאולוגים זועמים עד לשמיים משום שהם מרגישים כי נשמטת מתחתם כל הקרקע שעליה מתבסס אתגר חייהם. מבחינתם, המטרה היא לאתר את העבר מתוך הממצאים – ובאין ממצאים אין עבר.
 
אולם מי שמאמין, לא זקוק לחיפוש אחרי העבר. העבר מונצח עמוק בנשמתו והוא לא צריך ממצאים כדי להוכיח אותו לעצמו. יהודי מאמין בטוח בשורשיו ובנכונותן של כל העובדות ההיסטוריות המופיעות במקורות התורניים, גם בלי הפסיפסים והחרסים מהתקופות שלפני הספירה. כמובן שגם לו כואב השחתת ממצאים קדושים לעם היהודי, כמו גם עצם הניסיון לשכתב את היסטוריית עמו – אבל הפרופורציה של הכאב משתנה לחלוטין כאשר יש אמונה. האמונה מנתבת את עיקר הכאב לחסר הגדול באמת שלנו – עצם העובדה שהר הבית נשלט בידיים זרות ולא בנוי עליו לתלפיות בית-המקדש השלישי.
 
*
 
ביום שלישי הקרוב, אם חס וחלילה עדיין לא תבוא הגאולה השלמה, נצום בפעם ה-1942 ברציפות בתשעה באב – יום החורבן של בית-המקדש. 1942 שנים רצופות של חורבן הצרוב עמוק בלב עם ישראל, בכל מקום ובכל שעה. צריבה שלא התעמעמה בכל הדורות, גם בכל השנים הרבות שלא ראה אף יהודי את הכותל המערבי ולא שום ממצא ארכיאולוגי כזה או אחר שיעיד על כך שהיה לנו בית-מקדש.
 
ביהדות, ביטוי הכאב לא נועד כדי לתת פורקן לנפש. להפך – מטרתו להחריד את ישותנו ולא להניח לה לשקוט ולהשלים עם הגלותיות בה אנו שקועים. חז"ל אומרים כי כל מי שלא נבנה בית-המקדש בימיו, בשמיים זה נחשב לו כאילו הוא חרב בימיו. וזו הסיבה שאנו צמים בתשעה באב וקוראים קינות קשות – כדי לזעזע את עצמנו עם התחושה שמאורעות החורבן מתרחשים בהווה לנגד עינינו! לגרום לנו להשליך את השלווה מאתנו והלאה ולהתאמץ ככל יכולתנו כדי שבית-המקדש ישוב וייבנה תכף ומיד.
 
(ראויים לציון דברי הרבי מליובאוויטש כי בתקופה זו, שעל סף הגאולה ממש, יש להתמקד בעיקר בתחושת השמחה על כך ש'הנה משיח בא' – אך במקביל, לא לנוח ולשקוט עד שהגאולה המשמחת תהפוך לעובדה מוגמרת!)
 
*
 
המאמצים שלנו למען בית-המקדש אינם במישור הפיזי או הפוליטי. על הבנייה בפועל ינצח אך ורק מלך המשיח בעצמו – הרבי מליובאוויטש, לאחר שיתגלה לעין כול – ולא אף אחד אחר. החלק שלנו למען הבית הוא כעת במישור הרוחני: להרבות בלימוד התורה, במיוחד בנושא בית-המקדש עצמו וכלל ההתרחשויות שבגאולה השלמה, ולהדר בקיום המצוות, במיוחד במצוות הצדקה, עליה אמרו חז"ל: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".
 
בספר זכריה מופיעה הבטחה נבואית, לפיה בגאולה השלמה יהפכו כל צומות החורבן לחגים (צומות החורבן הם שבעה-עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת). אנו מאמינים בכל מאודנו כי בזכות המעשים הטובים של עם ישראל מכל הדורות אכן תבוא הגאולה תכף ומיד, וכבר תשעה באב הקרוב יהיה חג גדול וכך ייחסך מאתנו הצורך לצום.