תאונה מחרידה ומיותרת

כמעט ואין סיכוי למצוא, היום או לפני 40 שנה, הורים שאינם דתיים, יהיו מן האליטה או מפשוטי העם, המעניקים לבנם את השם שניאור. מישאל חשין קרא לבנו, שנהרג ביום שישי האחרון בתאונת פגע וברח מחרידה, שניאור. הוא קרא לו כך גם כחלק מגאוותו הגדולה על עצם היותו צאצא לשניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר התניא וממשיך דרכו של הבעל שם טוב, הנקרא גם אדמו"ר הזקן.

בהספד המרטיט והכאוב שנשא, תוך שסיפר על קסמו ויופיו של הבן, התוודה כי נתן לו שם זה למרות ש:
היססנו מעט בבחירת השם שכן אין הוא שם מצוחצח וממורט ברוח השמות שבימינו אלה. אולם החלטנו בכל זאת כי שמך יהיה שניאור, שם מפואר כשמו של הרבי הזקן, מייסד חב"ד, שניאור זלמן מליאדי".

ואכן:

…לימים למדנו וידענו כי היית גאה בשמך. ואנו היינו גאים בך ובשמך, עד השמיים".

משמעות השם שניאור

בדבריו עמד חשין על משמעות השם 'שניאור':

"יש אומרים כי השם שניאור נגזר מהמילה סניור ואילו אמא טענה כל העת כי יש לה שני אור, לא רק אור אחד, שני אור כשני אורות נרות השבת. שני נרות ושני אור…"

ספרות החסידות מעידה כי השם שניאור אכן מרמז על שני אור. האורות המדוברים הם אור הנגלה ואור הנסתר. אור התורה הגלויה ואור פנימיות התורה, הקבלה והחסידות. השם שניאור על כן, מבטא את היכולת לאחד, לכלול יחד גם את העולם הנגלה וגם את העולם הנסתר.

שמו של אדם

על-פי תורת החסידות, שמו של דבר בשפת הקודש מעיד על תכליתו הפנימית. כך גם השם שנקרא בו אדם מבטא דבר מה השייך למהותו, לפנימיותו. שם אדם הוא כמו גילוי תפקידו בעולם.

על-פי האמונה היהודית השם שניתן לרך הנולד איננו תוצאה של מקרה או החלטה שרירותית של ההורים לבחור בשם כזה ולא אחר. השם שההורים בוחרים לילדם הוא סוג של נבואה זוטא. האב והאם זוכים בכוחות לקרוא לילד בשם המבטא את שורש נשמתו.
 
זו אגב הסיבה שלא מומלץ להחליף שם בגיל מבוגר, כדי לשנות לכאורה את המזל. שכן 'שינוי השם מקרע את גזר דינו של אדם', ובאופן אחר, תורם לשינוי מהותו של האדם. האדם צריך להצדיק את שמו, לממש את מהותו הפנימית הנובעת משורש נשמתו. שניאור זלמן מליאדי – התניא והשולחן ערוך בשם שניאור, ככל שהינו על שם אדמו"ר הזקן, מגולמים שני האורות, הנגלה והנסתר, כעולה ממפעלותיו העצומים.

מצד אחד, בהיותו בן 24 בלבד נדרש על-ידי המגיד ממעזריטש, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב, לכתוב קודקס הלכתי מקיף המסביר כיצד יש לנהוג במסגרת החיים היהודיים. כתיבת מפעל שכזה היא משימה מקיפה, הדורשת ידע עצום בתחומי הפסיקה היהודית, כמו גם יכולת קבלת החלטות, סידור נכון של דברים, הנמקה והכרעה בין כתבים. השולחן ערוך שהוציא מתחת ידיו כתוב בשפה ברורה ועשירה, וכולל עיקרים יסודיים בהשקפת היהדות כמו גם נימוקים וטעמים, החסרים בשולחן ערוך שכתב רבי יוסף קארו, למעלה ממאתיים שנה קודם לכן.

מצד שני, בגיל מאוחר יותר, שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה, הניח אדמו"ר הזקן על מדף הספרים היהודי את ספר התניא. ספר שהוא תרומה המסכמת את ליבת ההגות היהודית על שלל היבטיה וניצבת מול זרמי המחשבה השונים שהחלו להתפשט באותה תקופה של לפני 200 שנה.

עיקר חידושו של ספר התניא הוא בחיבור בין מה שמכונה בטעות המיסטיקה היהודית לבין ה'פילוסופיה' היהודית. בגישור בין החוויה הרוחנית, האינטימית, הנשענת על אדני תורת הקבלה, לבין מחשבה עיונית המסבירה בצורה מפורטת את הטעם לדרך החיים היהודית.

שניאור חשין

באדם בעל שיעור קומה כמישאל חשין, איננו יכולים לחשוד שהוא גאה באבותיו רק בגלל היקף השפעתם על הציבור או כדי לשאת חן בעיני מישהו. את מפעלו של אדמו"ר הזקן הוא בוודאי מכיר, ומאיכויות מפעל זה ביקש כנראה גם לצקת בבנו.

מקריאת ההספד ניכר קשר רגשי עמוק של האב והבן למחשבה יהודית ולמקורות היהדות.

כך חשין במילים המעוררות דמע בכל שומעיו:

"נשקנו אב לבן ובן לאב, כהרגלנו, ושוחחנו, כדרכנו, מעט על התנ"ך, זו הפעם על שמשון, ועוד על עניינים מענייני דיומא…"

על שניאור איננו יודעים רבות, אלא אם נתעקש לחקור. הוא היה אב ובעל מסור, לוחם בשייטת, איש עסקים, אוהב ספורט וטבע. אולם על כל אלה ניכר שחבוי משהו נוסף. משהו שהשם שניאור מגלה והאב מצביע עליו כמעט בכל משפט מדבריו. אותו משהו הוא שני אורות שצריך לקשר ביניהם באחד. האור של העולם הפנימי ונסתר והאור של העולם החיצוני וגלוי.

חשין ושניאור ז"ל מלמדים אותנו שהשושלת לא ניתקה. היסוד הפנימי העמוק של מחשבת היהדות, מחשבה שהיטיב לגבשה ולנסחה אדמו"ר הזקן, משפיע בכל עוזו על מגוון של יחידים וקבוצות באוכלוסיה, לרבות קבוצות שאיננו מתארים לנו שבהן יסוד זה רווח. הוא מצוי כעוגן במים סוערים ואליו חוזרים מפעם לפעם על-מנת לשאוב כלים, מושגים ורעיונות, כדי לעמוד על זהותנו העדכנית.

יהי זכרו ברוך.

(באדיבות אתר התבוננות)