יש אנשים שהמראה החיצוני שלהם, ארשת הפנים והלבוש, לא מלמדים כלום על אישיותם. כזה היה האיש שחלף ליד דוכן התפילין של חב"ד, אי שם באחת מערי הארץ. אחד מהצעירים החב"דניקים שאייש את הדוכן פנה אליו, כמו לכל היהודים החולפים, בהצעה להניח תפילין. זאת למרות שלבו אמר לו כי האיש הזה יסרב. אך להפתעתו הוא התבדה. האיש נענה בחפץ לב והניח בשמחה.
 
לאחר שסיים התפתחה שיחה ביניהם, והוזכר שמו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. תגובתו הספונטאנית של האיש הייתה: "אתם תספרו לי מי זה הרבי? הרבי הוא מורה דרכי. הוא בשבילי הדמות בה"א הידיעה. בכל מצווה שאני עושה אני נזכר בו. בכל צעד בחיי אני מבקש את ברכתו. אני אוהב אותו כאילו הוא אבי ממש"...
 
הסיפור שמאחורי מילותיו הנלהבות היה מרגש:
 
"לפני כעשרים שנה, עם תום שירותי הצבאי בארץ, הגעתי לניו-יורק. התאקלמתי במהירות, השתכרתי יפה ונשאתי לאישה צעירה יהודייה כדת משה וישראל. זו הייתה תקופה מאושרת ולא חסר לי מאומה.
 
"חלפה שנה, ועוד אחת – ולא נולדו לנו ילדים. העובדה החלה להעיק עליי ועל אשתי. ביקרנו אצל רופאים ידועי שם, סובבנו בקליניקות של מומחים בתחום, אך דבר לא עזר.
 
"כבר בהיותי בארץ שמעתי את שמו של הרבי מליובאוויטש כמנהיג בעל שיעור קומה. ידעתי שכולם, אנשים פשוטים וגם כל המי ומי, משחרים לפתחו. בעיתונות הוא הוזכר כמי שמחולל נסים על טבעיים, ובעצמי שמעתי סיפורי מופת, לאו דווקא מיהודים דתיים, שנקשרו בברכתו של הרבי.
 
"נודע לי כי מדי יום ראשון מחלק הרבי דולרים לצדקה ולברכה, והחלטתי אפוא לעשות את דרכי ביום ראשון הקרוב לחצר הרבי. רציתי להתברך מפיו.
 
"לאחר המתנה ארוכה הגיע תורי. עמדתי מול הרבי ומה אומר לכם – לא הצלחתי לפצות את פי. זיו הפנים, במיוחד עיניו החודרות של הרבי, ערפלו את חושיי. עד שהספקתי להתעשת, מצאתי את עצמי בחוץ עם הדולר בידי.
 
"למרות שלא הצלחתי לבקש מה שרציתי ולמרות שחשתי כי גם אם אבוא שוב לא יהיה בי העוז לפתוח את פי – ידעתי שאשוב אל הרבי. דמותו הנאצלת של הרבי עשתה עליי רושם אדיר. ואמנם, אחת לתקופה מסוימת נהגתי להגיע אל הרבי ולקבל ממנו דולר. לא ביקשתי מאומה. הספיק לי לראות את פניו ולמשש את הדולר ממנו.
 
"אלא שהזמן הנוקף עשה את שלו, והעקרות שלי ושל אשתי הוסיפה יותר ויותר להעיב על חיינו. בשלב מסוים, החלטתי לאזור אומץ ולבקש ברכה מהרבי. יהיה מה שיהיה, אני חייב להתגבר על עצמי – ולבקש.
 
"ביום ראשון הקרוב הגעתי לבית מדרשו של הרבי. כמו בכל פעם, עמדתי בתור במשך מספר שעות, וכאשר מצאתי סוף סוף את עצמי עומד מול הרבי – קיבלתי מידיו הקדושות דולר ואף התברכתי מפיו ב'ברכה והצלחה', אולם לא הספקתי לבקש מאומה. אחד החסידים הסדרנים דחפני החוצה אל מעבר למפתן הדלת.
 
"עיניי דמעו. ניסיתי להיכנס שוב פנימה. התחננתי לסדרן שעל הדלת כי אין לי כל כוונה להטריד את הרבי, רק לבקש ממנו ברכה לילד. אולם הוא היה נוקשה ולא שעה להפצרותיי.
 
"לא ויתרתי. יהיה מה שיהיה, אני לא אזוז ממפתן דלתו של הרבי ללא ברכה. העימות נמשך אולי כמחצית הדקה, כשלפתע הבחנתי שקוראים לי מבפנים. התבלבלתי לגמרי. הבטתי פנימה וראיתי שהרבי הוא שקורא לי. נבוכותי. הייתי בטוח שהרבי שמע אותי מתווכח עם הסדרן. אולם לא היה לי הרבה זמן למחשבות מיותרות. בתוך שניות עמדתי מול הרבי.
 
"'רצית לבקש דבר מה?!', אמר-שאל הרבי.
 
"שפתיי רעדו ושיני נקשו. פחד אמתי אחז בי, שכמותו לא חשתי גם בסיטואציות הקשות ביותר בשירותי הצבאי. בקול נשנק סיפרתי לרבי שאני נשוי כבר כמה שנים ולא זכיתי לילד.
 
"הרבי הביט בי במבט אבהי, הגיש לי דולר נוסף עבורי, עוד דולר לאשתי ודולר שלישי – לילד שייוולד בעתיד. נישקתי את ידו של הרבי בהתרגשות עזה. התחלתי ללכת, ואז הוסיף הרבי ואמר לי להשתדל לתת בכל יום חול שלוש מטבעות לצדקה.
 
"יצאתי לשדרה שמול בית המדרש של הרבי ומיד רשמתי על כל אחד מהדולרים עבור מי הוא ניתן. כעת, ניסכו בי רוגע ושלווה. ידעתי שהברכה תתקיים.
 
"ואכן, בתוך זמן קצר נפקדה אשתי וזכינו לחבוק את בננו בכורנו. כל בני משפחתי ומכריי ידעו בזכות מי זכינו להיפקד. קראנו לבן בן א-ל. רצינו לתת ביטוי לתחושתנו, כי הוענקה לנו ברכת אלוקים על-ידי הציר הנאמן – הרבי מליובאוויטש".
 
מעיד על עצמו האב: "מאז אותם ימים אני מקפיד, לא משנה היכן אני נמצא, לשמור על בקשתו של הרבי ולהפריש בכל יום חול שלוש מטבעות לצדקה".