ד"ר יחיאל הררי

בב’ סיון תשכ”ז, 10 ביוני 1967, הסתיימה מלחמת ששת הימים. הניצחון המוחץ בלט במיוחד על רקע המתיחות החריפה ששררה בתקופה שלפני המלחמה. האווירה הייתה קשה. מצרים, ירדן וסוריה שנעזרו במדינות ערביות נוספות, התכוננו לתקוף את ישראל. בציבוריות הישראלית החרדה הייתה רבה. התדמית ההססנית של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, תרמה לתחושת המתח. תוצאות הלחימה היו שילוש שטחה של מדינת ישראל. ישראל כבשה בששה ימים את מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן, סיני ורצועת עזה.

חג השבועות תשכ”ז, שלושה ימים לאחר הניצחון, נחוג בתחושת התעלות עצומה. קצת יותר מחודש לאחריו שולח הרבי מליובאוויטש מכתב למנחם בגין. הנימה של המכתב מלאה כאב. רוח של אכזבה מלווה את הדברים. כאב ואכזבה שהרבי עצמו מדגיש.

באופן כללי, בתקופתנו מרובת המאורעות, הוא כותב לבגין, הנטייה הטבעית והבריאה היא לראות במאורעות “אי-טבעים” סימן לחיסול הגלות.

אלא שעד כה זמן קצר בלבד אחרי המאורע, למרבה הצער, התגלה שהמאורע הגדול היה עדיין חלק מהגלות. הסיבה לכך היא שהמאורע הייחודי, הבלתי צפוי, בין אם חיובי ובין אם שלילי, הותיר את הסיבות לגלות על כנן. המאורע לא הביא להתעוררות המנהיגים להתעלות ולהאמין בעתיד טוב יותר. אפילו תוך כדי מאורע נותרו רבים עם לכל היותר תקוות מקומיות להיחלץ מהצרה הספציפית או האויב המסוים, ללא חזון לעתיד שונה, נעלה יותר, עתיד גאולי.

כבר עתה, כחודש וחצי לאחר הניצחון הגדול, ניצחון שלמעלה מדרכי הטבע, יש תחושה של החמצה. הדוד דפק על הדלת, ביקש שהרעיה, כנסת ישראל, תפתח את הדלת. הוא ביקש שהניצחון במלחמה ייענה ב”פתיחת הלב, לבם של ראשיכם שבטיכם ועד לחוטב עציך ושואב מימיך”. הדוד, הקב”ה ביקש את ההתעוררות, העבודה העצמית וההתעלות.
אולם התקווה הולכת ומתרחקת. החשש הגדול הוא מחזרה ל”פירוד הדעות וחילוקי הלבבות והמחלוקות הקטנטנות…” החשש הוא שעד שהכלה תתעשת ותסלק את ערפילי השינה יכול להיות שיהיה מאוחר מדי והיא תגלה ש”דודי חמק עבר”.

וכך אכן קורה לנגד עינינו. בעוד רוב העם מתעורר, דווקא מנהיגיו מתקשים לראות את התמונה הכללית. בשל כך המאורע הגדול, הניצחון השמיימי – הופך לעוד מאורע אפיזודי. אמנם כזה “שהוד מלכות נסוך עליו”, שכן הוא גילה כוחות עצומים, נשגבים ונפלאים שקיימים בתוך עמנו ובתוך כל אחד ואחד מאיתנו”, אבל הכוחות הללו לא זכו להגשמה ולהכוונה.

התוצאה היא שחג השבועות תשכ”ז, 1967, שנחוג בהתעוררות גדולה לא השפיע באמת על החיים עצמם. לא נבנה כלי לאור הגדול.

מהי אם כן המשימה ביום שאחרי? הרבי עונה על שאלה זו בלשון ספרותית אך ישירה. האתגר הגדול הוא “להיחלץ מדקדוקי עניות המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו“.

תוכנית פעולה

איך נחלצים ממחלוקות ופרוד הדעות? כיצד נמנעים מעיסוק בדברים קטנים ושוליים? איך מגשימים את התקווה לגדלות המוחין?

אפשר ללמוד על האיכויות שנרצה לשפר בעצמנו על ידי האימון שערכנו במשך כל ימי הספירה וההכנה למתן תורה. הנה כמה היבטים של אותם אימונים:

יוקר הזמן

אחד הטעמים לספירת העומר הוא הדגשת חשיבות הזמן. הזמן ביהדות הוא דבר חי. זמן ומקום הם ההסתרים הגדולים על כוח האינסוף. הספירה של הזמן היא חלק מהתחייבות להפניית תשומת לב לכל רגע ורגע. הספירה היא כעין הכרזה קיומית שהרגע הנוכחי הוא יחיד ומיוחד במינו, ולא יחזור עוד, משום שכל רגע נברא מחדש, ולכן צריך לייקר רגע זה על ידי הדגשתו. זהו מהלך של זיכרון המפתח מודעות כלפי המוגבלות האנושית, הניכרת יותר מכל בקצבת החיים שיש לכל אדם. יום שחלף מבלי שמוצה עד תום הוא יום שלא יחזור עוד. בפרשנות אחת, על אברהם נאמר שהוא “זקן בא בימים”, משום שיכל להצביע על כל יום מחייו ולומר מה עשה בו וכיצד החדיר בו תוכן ומשמעות.

ציפייה

טעם נוסף לספירת העומר הוא הפגנת ציפייה. כשמחכים למשהו חשוב סופרים את הימים עד שיגיע. הספירה מבטאת מידה של השתוקקות למאורע המרגש של קבלת התורה. נכון, החג יעבור. הארוע יתקיים, אבל הציפייה לא הושלמה. במתן תורה הוסר המפסק בין העליונים לתחתונים. מעתה האדם יכול להשפיע על העולם למעלה מהסדירות הטבעית על-פיה העולם פועל. הציפייה היא לאחדות שלמה. לזהות בתוך העולם הסופי והמוגבל את הכוח המהווה אותו, הכוח האינסופי והבלתי מוגבל. הציפייה הזו צריכה להיות יומיומית ונחרצת כציפייה לחיים של גאולה.

עבודת המידות

התקופה בין יציאת מצרים לחג השבועות מוקדשת לזיכוך עצמי, שיפור האישיות ועבודה על המידות, כחלק מתהליך ההכנה לקראת המעמד הגדול. האדם נדרש בכל יום לעבד ולהתעמק בהיבט אחר של מידותיו ורק אז הוא מוכן לזמן מתן תורה. במידה רבה תכלית לימוד החסידות, כפי שמצטט נכדו של בעל התניא את רבו וסבו, היא לתקן את טבע המידות ולהתמודד בהצלחה עם נטיות ורגשות לא רצויים. העבודה הזו לא מסתיימת עם מתן תורה. עתה היא מקבלת תוקף ומחויבות גדולה לא פחות.

עבודת מאסף

ספירת העומר מזכירה שהיציאה ממיצר לצמיחה היא תהליך מתמיד שבו בכל יום ובכל רגע משיגים הישג נוסף. הקרבות כנגד הצד הבהמי באדם לעולם אינם יכולים להיות מוכרעים בנוק-אאוט. הם דורשים עבודת מאסף וגיבוש הלקחים שהפקנו והניסיון שצברנו. לכן הספירה היא של ימים שעברו ולא של הימים שנותרו. כל יום שעבר מצטרף ליום שלפניו ויחד הם מהווים מגדל של עוצמה לקראת ההתמודדויות ביום הבא.

לנקודות האימון הללו צריכים להוסיף בין היתר את חיזוק האמונה והביטחון, הלימוד והנתינה. בסוף, אם נצליח במשימה, המאורע הגדול הבא, שיכול להיות גם המגיפה, אולי באמת ידחוף את כולנו להתעוררות גדולה ויסמן את סופה של תקופת הגלות ותחילתה של הגאולה.