דני חן היה שם דבר בקרב יבואני פורצלן מאיטליה לארצות-הברית. כמי שמגלגלים סכומי עתק, נזקקו הסוחרים לשירותי שמירה לאבטח את עצמם ואת רכושם, ודני – בוגר יחידה מובחרת בצה"ל – היה האיש המתאים למשימה.
 
הסוחרים שלמו לדני ביד נדיבה והקנו לו הרגשה כי אכן משתלם לרדת מישראל לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כמקום מגורים, בחר דני בקליבלנד שבאוהיו ובעגה הישראלית הוא ממש 'עשה חיים'.
 
היה זה בראשית שנות השבעים. לאחר כמה שנים טובות בארצות-הברית, פרצה בישראל מלחמת יום-הכיפורים, ודני גילה פטריוטיות וחזר אל שורות הלוחמים בישראל. עם סיום המלחמה, שב דני לקליבלנד וחזר לעבוד ולגרוף הון – הפעם במשלוח-יד אחר. באמצעות מכר התוודע לאומנות הצילום, רכש מיומנות בתוך זמן קצר והפך לצלם מצליח.
 
בקיץ תשל"ד (1974) לקח דני פסק זמן נוסף מהעבודה האינטנסיבית וטס לבקר חברים בניו-יורק. במשך שבועיים טיילו החברים ובילו כהוגן. עד שיום אחד הציעו כמה מהחברים לנסוע לברוקלין, אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
דני הופתע מההצעה. במובן מסוים, הוא הופתע מכך שהצעה כזו לא באה ממנו אלא מחבריו. בילדותו, התחנך דני בבית-ספר חב"ד בכפר סבא, ובהיותו בן שתים-עשרה, בשנת תשכ"ג (1963), אפילו זכה להיות אצל הרבי.
 
היוזמה הגיעה מצוות החינוך של בית-הספר, ולכתחילה – הרתיעה מאוד את הוריו. הם השתייכו לבני העדה התימנית, ועל רקע אירועי החטיפה בשנות הבראשית של המדינה הם חששו מאוד פן יבולע לדני. ארך לדני זמן לא מבוטל לשכנע אותם כי לא יקרה לו מאומה ובסוף הם 'נכנעו' והתירו לו להגשים חלום, שבאותן שנים היה נדיר במיוחד.
 
אחד הרגעים המופלאים של דני באותו ביקור, היה במהלך התוועדות שניהל הרבי, בהשתתפות אלפי חסידים. דני עמד בתוך הקהל יחד עם קבוצת תלמידים מבתי-ספר חב"ד בישראל, והרבי הורה לקבוצה לפצוח בניגון חב"די. ברגע הראשון, נאלם קולו של דני ולא יצא הגה מפיו. הרבי הסתכל עליו והניף את שתי ידיו הקדושות לאות עידוד, ופתאום חש דני בגבורה האוזרת את כל הווייתו, וקולו התרונן בשיר.
 
כעת, יותר מעשר שנים אחר כך, לא ניכרו בדני שום סממנים מאותה תקופה. הוא זנח את המורשת שעל ברכיה גדל, וחי חיי הוללות ובליינות. לכן רעיון הביקור אצל הרבי הפתיע אותו מאוד.
 
קבוצת החברים הגיעה אל הרבי. ברגע מסוים, עמד דני קרוב מאוד אל הרבי ומבטו נפגש בעיניים הקדושות הקורנות והמפלחות. כמו במנהרת זמן, הרגיש דני כי הוא חוזר לאחור, אל הפעם הקודמת בה עמד מול הרבי. שבריר שנייה הביט בו הרבי, לא יותר, אחר אמר לו בעברית: מקומך לא כאן. אתה צריך לחזור לארץ ישראל!
 
הדברים הלמו בדני. מה פתאום לחזור לארץ ישראל? – התקומם בסתר לבו. אני מאושר, מרוויח נפלא, חי בטוב ובנעימים. מה חסר לי כאן?! הוא הדחיק את מילות הרבי לתא נסתר בירכתי מוחו ושב לקליבלנד, לשגרת חייו.
 
חלפה שנה. ערב אחד ישב דני וחישב לעצמו את הקורות עמו. רווחיו הכספיים בשנה החולפת היו גדולים. הוא סגר עסקאות ענק והיה עסוק עד מעל לראש. אולם אחוז ההון שנשמר עמו היה יחסית מאוד דל. הוא שם לב כי רובם ככולם של הרווחים יורדים לטמיון בדרך זו או אחרת, כל פעם בנסיבות שונות.
 
דני החליט לעצור את המרוץ וכמו בשנה שבעברה טס לניו-יורק, כדי 'לנקות ראש' בחברת מכריו. שוב, כמו לפני שנה, בילו החברים היכן שבילו, ו'בשביל הנשמה' גם קפצו לביקור נוסף אצל הרבי.
 
היה זה בדיוק מוצאי חג, עיתוי בו הרבי מוזג מהגביע שעליו עורך ברכת-המזון והבדלה – יין לכל הנוכחים. אחד המשמשים בקודש מוזג עוד ועוד יין אל גביעו של הרבי, והרבי מחלק 'כוס של ברכה' לכול. דני וחבריו נעמדו בתוך הנחשול האנושי שהשתרך אל לפני הרבי, ובעודם מתקדמים – החל דני להזיע. הוא נזכר בדבריו של הרבי אליו לפני כשנה ופתאום הכתה בו ההכרה כי הרבי יודע היטב מה הוא אומר. הרבי יודע היטב היכן מחכה לו מזלו האמתי.
 
דני מצא את עצמו מגיש את כוסו אל הרבי, כשמחשבותיו סתורות ועשתונותיו מבולבלות. בעוד הרבי מוזג לכוסו, הוא הרים אל דני את עיניו הקדושות ואמר: הרי כבר אמרתי לך – מקומך לא כאן אלא בארץ ישראל!
 
הייתה זו הכאה בקורנס בעוד הברזל חם. הוכחה חותכת לדני, כי הרבי מזהה וזוכר אותו היטב. ליותר מזה דני לא נזקק. עוד באותו ערב שב לקליבלנד ופנה לאריזה חפוזה של כל רכושו.
 
חברים שנודעו מכך חשבו שנטרפה עליו דעתו. הם ראו בו סיפור הצלחה ולא קלטו מדוע החליט בבת אחת לעזוב הכול. אולם הוא לא נתן לאף אחד להניא אותו מהחלטתו. בתוך יומיים כבר היה על טיסה לארץ.
 
בישראל, הכיר דני את בת זוגתו והקים עמה את ביתו – בכפר-סבא. הוא פתח אולפני צילום ועד היום מנהל אותם בהצלחה משגשגת, הרבה יותר מזו שהייתה לו בקליבלנד. מהאולפן מתפרנסים בכבוד גם כל בניו וחתניו, חמשה במספר.