בכל השנה ובמיוחד בחודש אלול אנחנו שואפים לעשות תשובה, אבל תכל'ס: איך עושים את זה?

אם תשאלו עשר אנשים, תקבלו עשר תשובות שונות לשאלה מהי תשובה. יש שיגידו צומות וסיגופים, יש שיגידו מעבר לסביבה שומרת מצוות, ויש שיגידו התבודדות והתנזרות ממנעמי החיים. אבל כל אלה לא מגדירים מהי אכן התשובה.
תשובה היא השיבה לעצמי, לאני האמיתי שלי. היא סוג של אתחול מחדש למערכת הנפשית הרוחנית. במהלך החיים אנו מתרחקים מעצמינו, ממי שאנחנו באמת. התשובה היא הרגע בו אנו מתחברים מחדש לעצמינו.

האדמו"ר הזקן מלמד אותנו שהדרך לעשות זאת פשוטה מאוד אך מחייבת אף יותר: "והנה מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד". תשובה היא החלטה שמהיום והלאה אינני חוטא עוד. לא רק בחטא הספציפי עליו אני עושה תשובה, אלא על כל החטאים כולם. הרי המטרה של התשובה היא לא רק לפתור את הבעיה הנקודתית של החטא הספציפי, אלא לתקן את המצב שהביא לחטא. מה שגורם ליהודי לחטוא הוא פריקת עול מלכות שמים – ההרגשה שאני אדון לעצמי ולכן ביכולתי לעשות מה שעולה על רוחי. כדי לתקן זאת יש לקבל על עצמי מחדש עול מלכות שמים; להחליט על נכונות מלאה לבצע מכאן ולהבא את רצון ה', ולא למרוד בו יותר חס ושלום. חשוב להדגיש כי המימוש והביצוע בפועל של ההחלטה לקיים חיים מלאים של תורה ומצוות, הם תהליך ארוך והדרגתי, אך ההחלטה הפנימית נלקחת ברגע אחד.

החלטה כזו שלוקחת לא יותר מרגע אחד, משנה את מצבו של האדם מן הקצה אל הקצה. מאדם חוטא שמנותק ממקור החיים האלוקי – 'רשעים בחייהם קרואים מתים', לבעל תשובה שמחובר לצינור השפע האלוקי – 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'. זהו מעבר ממוות לחיים. באותו הרגע נעלם כביכול האדם החוטא, ונוצר כאן אדם חדש נקי לחלוטין, וכפי שהרמב"ם כותב: 'אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים'.

בעל התשובה שואף להיות מאוחד ומחובר עם מקורו הקב"ה, ולכן נחוש למחוק את עברו ולנקות את הפגמים הרוחניים שנוצרו על ידי חטאיו. לשם כך 'המציא' הקב"ה המצאה שאינה קיימת במושגי אנוש הנקראת 'כפרה'. כפרה משמעותה ניקוי העבר, כאילו לא היה כלל. הכיצד ניתן למחוק את העבר? רק בורא עולם שאינו מוגבל במגבלות הזמן, יכול למחוק את עברו של האדם כאילו העוונות והפגמים לא התרחשו כלל מעולם. ויתירה מזו, בתשובה מאהבה רבה, לא רק שהעבירות נמחקים אלא שהעוונות נהפכים לזכויות.

על מנת לכפר על העבר עלינו לעשות 'תשובה שלימה'. לא להסתפק רק בקבלה על העתיד, אלא לבצע עוד מספר פעולות נוספות:

כדי שהקבלה על העתיד תהיה אמיתית, עלינו להתחרט על העבר, וכדי להתחרט על העבר, עלינו קודם כל לקחת אחריות על מעשינו. קורה לפעמים שאנחנו מודים שנכשלנו - הן בחטאים שבין אדם לחבירו, והן בחטאים שבין אדם למקום, אך אנחנו משתמטים מלקחת אחריות מלאה. 'כעסתי כי עצבנו אותי', 'חטאתי כי היצר הרע שלי השתלט עלי ולא הייתי מסוגל לנצח אותו', 'הסביבה אשמה', 'החינוך השפיע עלי', וכן הלאה. כל התירוצים הללו הם עצת היצר כדי למנוע מאיתנו לעשות תשובה שלימה. לכל אחד מאיתנו ניתנה בחירה חופשית, ומכאן שכאשר האדם חוטא, המניע היחידי לכך הוא הבחירה שלו לחטוא. רק כאשר האדם לוקח אחריות מלאה על מעשיו, הוא יכול להתחרט על החטא, וכאשר הוא מתחרט על העבר, הוא אכן מקבל החלטה אמיתית לעתיד.

דבר נוסף שהכרחי בתהליך התשובה הוא להתוודות בדיבור, ולבטא את החרטה במילים, למרות שעיקר התשובה היא בלב. הסיבה לכך היא שכל חטא יוצר מלאך רוחני שלילי שמלווה אותנו ומשפיע עלינו לרעה. כמו כל כח רוחני, גם למלאך הרע יש גוף ונפש. הגוף נוצר ממעשה החטא, והנפש נוצרת מהתענוג שמניע לעשיית החטא. כאשר אנחנו רוצים לבטל את אותה מציאות רוחנית, עלינו לעשות שתי פעולות, האחת כדי לבטל את הגוף, והשניה כדי לבטל את הנפש. החרטה היא ההיפך מתענוג, ולכן מבטלת את נפש המלאך. כדי לבטל את גופו עלינו לעשות מעשה, כלומר להגיע שוב לאותה הסיטואציה בה חטאנו, ולעמוד בנסיון ולא לחטוא. אך הקב"ה ברוב חסדו ריחם עלינו, ואפשר לנו לבטל את גוף המלאך על ידי דיבור שגם הוא נחשב כמעשה.

אחרי שהאדם סיים לעשות תשובה וכפרה, נדרשת ממנו פעולה אחרונה שמטרתה להחזיר את רצונו של הקב"ה כלפיו. כאשר אדם פוגע בחבירו ומבקש ממנו אחר כך סליחה, החבר סולח, אך עדיין הוא לא מעוניין בקשר קרוב עם הפוגע. כך כביכול כאשר האדם חוטא, הקב"ה 'מחזיר רצונו ממנו', ונדרשת פעולת פיוס. בזמן שבית המקדש היה קיים היה הקרבן המתנה שנועדה 'לפייס' את הקב"ה, לאחרי חורבן הבית עשו זאת הצומות והתעניות, וכיום עושה זאת הצדקה.
לסיכום: תשובה היא קבלה על העתיד, וכדי שתיעשה בשלימות ותביא כפרה, נדרשים גם חרטה על העבר ווידוי. על מנת להחזיר את רצונו של הקב"ה יש גם לתת צדקה.