אם תערכו ביקור בגני ילדים מודרניים תגלו כי קירות הגן מעוטרים בכתוביות לרוב. מתחת לכל תמונה תלויה, מתנוססת המילה הכתובה המתאימה, ואף צירופי מילים כמו "הספרייה שלי", "פינת יום הולדת" או "פרחי בר בארץ ישראל". כל זאת – למרות שהילדים אינם יודעים לקרוא.
 
גישה זו נקראת "אוריינות", ואין עליה עוררין בכל הקשור לפדגוגיה של זאטוטים. גם כיום, לאחר שנים של יישום השיטה האוריינית עדיין לא ברורה מידת האפקט המושג בהצגת המילים בפני הפעוטות. ובכל זאת אף גננת לא תעז לחרוג מההוראות וברור לכולם שלא די בהמחשות כתמונות.
 
עד לפני שנים לא רבות הייתה גישה זו גורמת להרמת גבות. וכי מה התועלת בהשקעה שכזו, בהצפת הגן בחומר שאיננו רלוונטי לגיל הילדים?
 
והתשובה, כרגיל, משתלשלת מהרובד הרוחני. שנים רבות לפני שהיו גני ילדים בעולם (ועד היום, כמובן), הקפידו אימהות יהודיות להניח למול עיני תינוקותיהן פורמט כתוב של פרק "שיר למעלות" מתהילים, וכדומה. מוחו הנקי של התינוק ספג את אותיותיהן הקדושות של הפסוקים והתפילות ואלו הפכו לבסיס והיסוד לכל המידע שנטבע בו אחר כך.
 
חז"ל אומרים כי בעודו ברחם אמו לומד העובר את התורה כולה. רבי שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) מוסיף כי גם לאחר שנולדו – זוכרים ומבינים תינוקות תכנים נשגבים שהיו גלויים לפניהם בעולם הרוחני בו התקיימה נשמתם בטרם "התחברה" אל הגוף המתהווה והנולד. וממילא – כל מה שתומכים בזיכרונות אלו בגיל מוקדם יותר, כך נבלמים הטשטוש והשכחה הנובעים מהגוף הגדל.
 
הדברים אמורים לא רק לגבי תכנים כתובים. גם מוזיקה מדרגות הוויה עליונות (ניגונים חסידיים אותנטיים) ותמונות פניהם של אנשים הזוכים לרמות תודעה עליונות (צדיקים אמתיים) יש בה כדי לחזק את הצד הקדוש והעליון הזכור לילד מהעולם הרוחני, ולמנוע את שקיעת החוויה אל השכחה.
 
דוגמא ל"זיכרון" ילדות ראשוני, זיכרון ייחודי שהפך למתווה כיוון לדור שלם, מתאר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח באחד ממכתביו. וזה לשונו: "מיום הולכי לחדר ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה... גאולה כזו... שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות...".
 
"זיכרון" מדהים שמתאר עבר ועתיד שנפגשים במציאות נצחית של גאולה אמתית ושלמה, בזיכרון שהופך לנבואתו של מלך המשיח.