פתח דבר, מתוך אומנות ההגבהה – המדריך להורות וחינוך על פי חכמת היהדות:

“בתחנת ההסעה הילד סירב לרדת מהרכב המשפחתי. הוא התעקש לא ללכת לבית הספר. ניסינו לברר את הסיבה. מאחר שלא סיפק שום טיעון מניח את הדעת, קיווינו שזו רק התעקשות רגעית וניסינו לשכנע אותו לשנות את גישתו. הוא התחפר בעמדתו, אנחנו עמדנו על שלנו ומשהגיע האוטובוס כפינו עליו לעלות אליו. בימים הבאים המאבק הפך קשה יותר ויותר, עד שבהדרגה גם בשעות אחר הצהריים הוא הפסיק לחייך, הסתגר בתוך עצמו והגיב בצורה חריגה. הבנו שהנורות האדומות שנדלקו מבשרות על בעיה שהתפתחה בבית הספר, מולה ניצבנו חסרי אונים וללא כלים. ניסינו להקשיב, לדובב, לשכנע, לשחד, ליצור קשר עם הורים ומורים. לעתים אפילו צעקנו והשתוללנו. דבר לא עזר. הילד נותר בשלו. הוא סירב ללכת לבית הספר.

התפתחויות שכאלה אינן נדירות. הן צצות בדרך זו או אחרת כמעט בכל בית. כפי שקורה בדרך כלל, זמני המצוקה האלה שלו ושלנו כהורים היו יכולים להסתכם בהתערבות נקודתית ולחלוף ללא שינויים יוצאי דופן במסלול חיינו. לשמחתנו, התגלגלנו באותם ימים להדרכת הורים על פי שיטת החסידות. 

נדהמנו לגלות את השינוי שחוללה בנו ההדרכה. שנינו החשבנו את עצמנו להורים מעורבים, בעלי מודעות גבוהה ונכונים להעניק לילדינו את כל שיצטרכו. ואולם ההדרכה חשפה בפנינו זווית חדשה של תפקידנו ההורי ותבעה מאיתנו פעולה ועמדה נחרצת במקומות שבהם ניצבנו מתלבטים. עד אז ההורות שלנו ניזונה פחות או יותר משברי מידע, מזיכרונות החינוך שבו אנו עצמנו זכינו, מכתבות שקראנו וכנראה גם מנטיות רגשיות מודעות ומודחקות. אותה הדרכה הבהירה לנו שלא הערכנו עד כמה ידיעותינו בתחום ההורות היו חסרות ושהיינו זקוקים להכוונה מגובשת וסדורה בנוגע לתפקידנו בחינוך הילדים.

התוצאות ניכרו בבירור ובמובהק. הבהירות הייתה עבורנו ההישג הגדול ביותר. ממצב של חוסר אונים וכאב על מצוקה שאיננו יכולים לפתור, עברנו למצב שבו ידענו מה נדרש מאיתנו וכיצד אנחנו יכולים להשפיע על מצבו הרגשי של הילד. בתוך זמן קצר יחסית הילד חזר לחייך. במהלך השנה ראינו כיצד העקרונות שניסינו להטמיע בו הוכיחו את עצמם בעוד ועוד מצבים, שבהם הוא הצליח להתגבר על סכנות רגשיות אפשריות ולשמור על תנועה פנימית של שמחה ואושר.

באותו הזמן בערך הייתי נתון בכתיבת ספרי לנצח כל רגע מחדש (ידיעות ספרים, תשע”ו, 2015), העוסק בבעל התניא ושיטתו להתמודדות עם קשיים רגשיים כדוגמת מתחים, כעסים, עצבות, הלקאה עצמית, חסימות רגשיות ובריחת המחשבות לאפיקים בלתי רצויים. בהדרגה, מתוך העיון השיטתי בכתבי החסידות, כשברקע חוויית ההדרכה ההורית, עלתה והתגבשה תמונה מרתקת של שיטה רחבה, מעמיקה ובעיקר מעשית להורות וחינוך רגשי.

התמונה הזאת, השיטה להורות וחינוך שמשרטטת תורת הנפש ביהדות, המוצגת בספר זה, עולה בראש ובראשונה מתוך הדרכותיהם המפורטות של הרבי מלובביץ’, רבי מנחם מענדל שניאורסון, ושל חמיו, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הרבי הריי”צ), והיא מתבססת על יסודות עמוקים בתורת הנפש, בעיקר על פי כתביהם ותורותיהם של הרמב”ם; הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות; בעל התניא, הלוא הוא רבי שניאור-זלמן מליאדי, הידוע גם בשמו אדמו”ר הזקן, דור שלישי לחסידות הכללית מהבעל-שם-טוב ומייסד חסידות חב”ד, ורבי שלום דובער שניאורסון, הידוע כאדמו”ר הרש”ב, הרבי החמישי בחסידות חב”ד. בד-בבד שזורים בה גם עקרונות חשובים מדבריהם וכתביהם של הוגים ואנשי חינוך דגולים נוספים ובראשם האדמו”ר מפיאסצנה, רבי קלונומוס-קלמיש שפירא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק.

אתגרי ההורות בעידן בן-זמננו תובעים תשומת לב ייחודית עקב שעות העבודה הארוכות, המתח שבין הבית לקריירה, החשיפה לרשתות החברתיות, הפחתת הסמכות ההורית ועוד. בהקשר זה מעניין לגלות שהתמונה החינוכית העולה בספר זה, נשענת על הדרכות ותובנות שנאמרו במקומות, בזמנים ובתנאי חיים שונים: בארצות-הברית העשירה, בברית-המועצות הקומוניסטית, תחת המשטר הנאצי, בוורשה המתבוללת, בארץ-ישראל לפני הקמת המדינה ולאחריה, ובעיירות רוסיה העניות. למרות הבדלי הזמנים, כל הפרטים בתמונה מתגבשים לתלכיד אחד בעל עקרונות חינוכיים דומים החוזרים על עצמם בכל המקומות. תלכיד המציע דרך יישומית ורלוונטית לדפוסי החיים המודרניים.

תורת הנפש מגדירה את מהות החינוך בדרך מעוררת מחשבה. בגב הספר לנצח כל רגע מחדש מתואר בתמציתיות אחד מעקרונות היסוד שמתווה בעל התניא לפיו “האדם נידון למאבק פנימי מתמיד. המשימה שלו, משימת חייו, היא לנצח את המאבק ברגע הנוכחי.”

לכל אדם יש מאבקים פנימיים והתמודדויות רגשיות. בתחום החינוכי, על פי שיטת החסידות, ככל שמקדימים בלימוד תורת הנפש ובעבודה הפנימית כך קלה יותר ההתמודדות לא רק ברגע הנוכחי אלא גם בקרבות עתידיים. הלימוד הזה אינו רק לימוד עיוני. זהו לימוד הנשען על שיח הורי ייחודי, מעין שפה חדשה, השונה מזו הרווחת. שפה שנועדה להגביה את המציאות הרגשית של הילדים כך שיידעו כיצד לסלק רגשות לא-רצויים, כמו כעסים, התפרצויות זעם, פחדים, רגשות אשם, אנוכיות, חוסר ביטחון, הסתגרות ובריחה מהסביבה, ולעורר רגשות מתוקנים ובריאים בסביבה משתנה. החינוך נועד לעזור לילדים ללמוד כיצד לנצח את אותם קרבות פנימיים בצעירותם ובבגרותם. על פי גישה זו, ההכוונה הרגשית היא עיקר העבודה החינוכית הרובצת על כתפיהם של הורים.

חשוב להדגיש כי ההדרכה של שיטת החסידות כמובן אינה תחליף לטיפול מקצועי מוסמך במקרה הצורך. ואולם כפי שברפואת הגוף להורים יש השפעה רבה על תזונת ילדיהם ושלומם הפיזי, כך על פי תפיסת גדולי החסידות, בתחום הרגשי יש להורים תפקיד משמעותי במניעה, הדרכה, הכשרה מוקדמת וליווי. בידי ההורים מצויה האפשרות ללמד את הילדים להכיר את המנגנונים הפנימיים על מנת שיאמינו ביכולתם להשיג איזון נפשי ולכוון את רגשותיהם. בתוך כך, לא פחות ממה שהורים צריכים לעשות, יש לא מעט מעשים ודברים מהם עליהם להימנע, כזוג וכיחידים, כדי לא לפגוע בילדים.

***

ככלל, ניתן לומר כי על פי תורת הנפש ישנם שני חסמים עיקריים המונעים מאיתנו להיות הורים טובים יותר. החסם האחד הוא חוסר ידיעה והעדר בהירות: לא תמיד אנו מודעים לעקרונות החינוכיים הראויים מבחינה רגשית, וממילא לא תמיד ברור לנו כיצד יש לנהוג בסיטואציות שונות. לעתים אנו מסתפקים בחיקוי תגובות שבהן נתקלנו להתנהגויות דומות, מבלי לשים דעתנו לכך.[i] לרובנו, גם אם יש ידיעה בתחום, היא רחוקה מלהיות מגובשת וסדורה. יתר על כן, אין מעשה חינוכי אחד המתאים לכל הילדים בכל הזמנים. הציפייה לספר הדרכה שילמד הורים כיצד להתמודד בכל סיטואציה היא שגויה. חינוך איננו אילוף. המעשה החינוכי הוא תהליך מורכב, אינדיבידואלי ומשתנה בהתאם לנסיבות, לאווירה בבית, לעבודה של הורים על עצמם, לנפש הילדים, כישוריהם, דעותיהם וכדומה. אין תגובה אחת נכונה למצבים ובעיות חינוכיות שהגדרנו כדומים. ואפילו כאשר מתעוררת בעיה חינוכית זהה, המתרחשת באותן הנסיבות ושותפים לה כמה ילדים, ייתכן שאין מקום להשתמש באותם כלים חינוכיים בהתייחס לכל אחד מהילדים.[ii]

החסם השני הוא כאשר ידועה לנו אותה הנהגה נכונה הנדרשת מאיתנו, אך איננו נוהגים בהתאם לאותה ידיעה. אנחנו יודעים מהי ההדרכה הטובה לילדינו, אבל לא מצליחים ליישמה.

סיבה אפשרית אחת לכך שהידיעה שלנו אינה מתורגמת לבחירה ברגע האמת היא שאנחנו בעצמנו חווים סערת רגשות, התמודדויות לא פשוטות ומתקשים לשלוט ברגשותינו. סיבה אפשרית אחרת היא שאנחנו סובלים מסוג של אטימות רגשית, וזו מרחיקה אותנו מתפקידנו ההורי. ברור לנו למשל, שאם אנו עצמנו נהיה חרדתיים, רגש החרדה יעבור במהרה לילדים, גם בלי שנאמר בפניהם דבר. ובכל זאת אנחנו מתקשים להשתנות ולנצח את הרגש הבעייתי ברגע האמת. אנו גם יודעים שהתנצחויות שלנו, ההורים, לאוזני הילדים, גוזלות מהם את שמחתם, פוגעות בהם ומכאיבות להם, גם אם הם שומרים על שתיקה ונדמים כמתעלמים. ובכל זאת אנו מתקשים להימנע ממריבות זוגיות מעל ראשיהם.

אומנות ההגבהה מבקש להתמודד עם שני חסמים אלה. בהיבט אחד הוא צולל אל מעיינות ספרות תורת הנפש היהודית ודולה את העקרונות החינוכיים המתגבשים לכדי תמונה סדורה ועקבית. אמנם המעשה החינוכי משתנה מילד לילד, אבל בהחלט ניתן ללמוד את עקרונותההורות והחינוך. מתוך העקרונות והעצות הללו יכול כל הורה להסיק את המעשה החינוכי המתאים לסיטואציה ולמקרה המסוים.

בהיבט השני אומנות ההגבהה איננו רק ספר קריאה אינפורמטיבי המציע סוג ייחודי של שיח הורי ונועד לעזור להורים לחלץ מתוך עקרונות החינוך הרגשי את המעשה הנכון. הספר הוא כסדנה להורים ומחנכים. הוא מסייע לפתוח את החסם שבין המוח ללב, בין הידיעה של העצות הנכונות לבין מימושן בחיי היומיום. הוא נועד להוביל לשינוי. להשפיע על הקוראים לחשוב על התכנים ובתוך כך לפורר את אותו מֵצר המונע מאיתנו לבחור, ברגע האמת, במה שאנו יודעים שהוא טוב עבורנו ועבור ילדינו.

רוב ההורים רוצים לראות את ילדיהם שמחים ומלאי ביטחון. אין להם מטרה לפגוע, לאמלל או לרמוס את הערכתם העצמית וגם לא להחדיר בהם לחץ, חרדות או כעסים. בדרך להגשמת רצונות אלה הגישה החסידית מבקשת להימנע מהלקאה עצמית וייסורי מצפון על שגיאות חינוכיות שלכאורה עשינו. פעמים רבות אלה אינם מובילים לחשבון נפש אמיתי ומזיקים להורים ולילדים. עם זאת, החסידות גם אינה מקבלת הסתפקות בגישה בינונית להורות; שהרי כהורים קל לנו לעבור למצב של מגננה, לחשוב שאצלנו המערכות מתפקדות כראוי ו”לנו זה לא יקרה”.

חינוך דורש בחירה מודעת של ההורים בתפקידם החינוכי ונכונות להשתנות בעצמם. אומנות ההגבהה מבקש להוביל למודעות ולבחירה הזאת בתפקיד ההורי. ככזה, הספר מזמין את הקוראים לחזור אליו שוב ושוב לא רק כדי להפיק ממנו את העצות הנכונות למצבים שונים, אלא כדי לעורר אותנו כהורים וכילדים להסיר חסמים המונעים מאיתנו את השינוי והשיפור העצמיים.

הורות בדרגתה הגבוהה איננה מעשה אינטואיטיבי. על פי תורת הנפש, חינוך תובע מאמצים וחשיבה. התולדה של המאמצים הללו ניכרת בילדים, אך לא רק בהם. החינוך הופך להיות חלק מטיפול שלנו בעצמנו וחלק מהתמודדות שלנו עם רגשות לא-רצויים, עם מופעים של עצבות, חרדות וקנאה, שיממון ואטימות, המתגלים בחיינו. מסיבה זו בכוחה של הורות ראויה להפוך גם אותנו, ההורים, לאנשים מאושרים יותר.”

---

[i] לכמה מהמקורות להתנהגות שהורים בוחרים בה, ראו למשל: דרור אורן, הורות במחשבה שנייה: להיות הורה – רגשות, מחשבות ומעשים, חיפה: פרדס הוצאה לאור, תשע”ה (2015), עמ’ 17, 23.

[ii] ראו איגרות הרבי מלובביץ’ בתוך: אגרת החינוך, בעריכת הרב שמעון ויצהנדלר, פתח תקוה: הוצאת ממש, תשע”ד, עמ’ 51. ראוי לציין כי הספר “אגרת החינוך” מאגד רבות מאיגרות הרבי מלובביץ’ שבהן נעשה שימוש בספר זה ועל כך התודה לעורך הספר.