להתפרסם, להיות מוכר, שיזהו אותי ברחוב, שאיפות רווחות אלה הפכו בטעות להיות שוות ערך להצלחה. בטעות כי פעמים רבות השאיפות האלה מסתירות תנודות רגשיות קשות שמתבטאות בתסכול, חוסר שלמות ורדיפה מתמדת אחר פרסום והערכה. התוצאה היא שכולם שולטים ברגשותיו של הרוצה להתפרסם, כי הוא תמיד תלוי בדעתם. אם ההיבט הרגשי הוא אינדיקציה לחיים טובים, אזי פרסום ואפילו עצם השאיפה לפרסום, עלולים לעמוד בקוטב הנגדי.

אבל זה יכול להיות גם אחרת. השבוע הצטרפתי לטלי אברהמי וקבוצת השחקניות, רקדניות כותבות ואמרגניות שלה, למסע קצר אבל אינטנסיבי אצל גדולי החסידות, הבעל שם טוב, אדמו”ר הזקן, רבי נחמן ור’ לוי יצחק מברדיטשוב. ככל שהתקדם המסע לא יכולתי שלא להתרשם מהעוצמה של קבוצת הנשים המיוחדת הזאת, שמצליחה שבוע אחר שבוע למלא אולמות בכל רחבי הארץ.

אם אתם שייכים למגזר הדתי-חרדי אתם בוודאי מכירים את אברהמי. היא כבר הפיקה שמונה סרטים מרגשים שצולמו באתרים ברחבי הארץ והעולם, והמופעים בהפקתה מושכים אלפי נשים מכל רחבי הארץ בכל שנה. את בנייני האומה ממלאת בקלות כל אחת מהכוכבות שלה כמה וכמה פעמים בשנה.

ככל שהעמקתי את ההכרות עם פעילות הקבוצה הזו, ניסיתי להסביר לעצמי ממה התפעלתי, מדוע נשים נוהרות לראות את יצירתן ומה מייחד אותן. הנה כמה מהתובנות שהיו ניכרות על-פני השטח.

הכוכב הוא המסר.

למרות שהן על הבמה והקהל מחכה להן, הכוכב האמיתי בהופעה הוא לא השחקניות הראשיות (אם אתם עדיין לא מכירות, נעים מאוד: מיכל לויטין ויהודית אריה) ולא הרקדניות או הבמאית. הכוכב הוא המסר שעובר לקהל. אין מופע או סרט ללא מסר. ההיגיון הזה מציל את כולם. “יש אינספור דברים שיכולים להשתבש בהופעה,” הן מעידות, “אבל כשהמסר עובר, שום דבר בעצם לא יכול להשתבש. כשיש מסר שחודר ומחלחל הקהל תמיד מקבל את התמורה הטובה ביותר.”

המסר לעולם קשור בהעצמת האשה בדרך היהודית. 

הן תמיד חושבות כיצד לחזק את הבית היהודי, לגרום לאישה להיות גאה בעצמה, אוהבת את עצמה ומאמינה בעצמה. בקלות אפשר להסיק את המגמה משמות המופעים שהן מעלות: מאושרת, הנותן לעייפה כוח, הכוח שבך, החן שבך, הנבחרת וכן הלאה.

ילדים זה שמחה, זה אהבה, זה דרך חיים.

כאן הבוסית לא מעקמת פרצוף כשאחת הרקדניות או השחקניות מודיעה שהיא בהריון. ההפך הגמור. ילדים הם ברכה והם חלק מסיפור ההצלחה. קרה כבר לא אחת שהכוכבת הראשית הגיעה מייד לאחר הלידה עם תינוק בין הידיים, מסרה אותו למישהי מהקהל, “נתנה הופעה” וחזרה לאסוף את התינוק. ולא, אין הנחות בתקופת ההיריון. הן על הבמה, מופיעות עד רגע הלידה. לעתים השחקניות והרקדניות עוברות היישר מהבמה לחדר הלידה. הסעיף הזה חשוב כי הוא מעיד שהן מורידות לתוך החיים עצמם את המסרים שהן בעצמן מעבירות לקהל.

זה לא אני זה אנחנו.

האגו האישי אינו בא לידי ביטוי. מופעים של אגו הם תמיד טבעיים. הבנות מכירות בטבעיות הישות ומשקיעות עבודה מודעת כדי להימנע מכך ולהישאר קבוצה. כדי שזו תהיה קבוצה הערך שחשוב לכולן הוא ערבות הדדית. תמיכה. כולם למען המופע. הבוסית עצמה מכריזה בכל הזדמנות שזה לא שלה. גם היא עובדת בשביל הקבוצה. התוצאה היא שנים ארוכות של עבודה משותפת. אברהמי בביזנס כבר 14 שנים. היא התחילה כמורה, מיצתה את עצמה, ועברה לתחום ההפקות והבימוי. חלק גדול מנשות הצוות מלוות אותה מהרגע הראשון.

המסרים, הפרגון והאחריות ההדדית הם חלק מתחושת שליחות. צריך להתפרנס. העסק חייב להיות רווחי. אין דרך אחרת. אבל הכסף הוא לא המטרה. הוא חלק מהדרך, חלק מהשליחות. להפוך את העולם, ובעיקר העולם הנשי, לשמח יותר. חזק יותר. מאמין יותר, גאה יותר ביהדותו.

דילמות? שיווק בפייסבוק, כן או לא? וואטספ?אסיפת הורים בדיוק בתקופת ההופעות? עד כמה בני הזוג יכולים לקחת את האחריות על ניהול הבית? האם ישנה בעיה כלשהי כשהאשה מרוויחה יותר, הרבה יותר מבן הזוג? העוצמה של טלי והקבוצה שהיא מובילה באה לידי ביטוי דווקא על רקע הדילמות שאיתן הן מתמודדות. למרות שקשה להיות נשים מצליחניות, שגם מנהלות בתים גדולים לתפארת, הן לא מטאטאות את הקשיים וההתחבטויות מתחת לשולחן. הן מציגות אותן ומבקשות להעביר לעצמן ולקהל שדווקא ההתמודדות היא המרוממת ומעצימה.

תחושות של פספוס, החמצה, קורבנות תמיד אורבות לפתחם של אנשים שמניעים פרויקטים גדולים ושואפים לשלמות. קוראים לזה מרה שחורה. ב”רוח החיה” המרה השחורה היא האויב. קחו דוגמה. סרטיה של טלי, אישה חרדית, אם לתשעה, המנהלת את פעילותה מקרית גת, מושכים קהל יותר מסרטים רבים הנתמכים על ידי קרנות ממשלתיות. ועדיין, סרטיה המושקעים במיליונים רבים לא זכו אפילו פעם אחת לתמיכה ממשלתית. אפילו לא לתמיכה שתאפשר להתאים את התכנים לקהל הלא-דתי. פעם אחר פעם הבקשות מהקרנות נדחות בטענות מטענות שונות. השיחה על העדר התמיכה הממשלתית לא מעוררת בטלי תסכול או רפיון ידיים. היא תמשיך לעשות סרטים ולכבוש עוד ועוד שווקים עם תמיכה ממשלתית או בלעדיה. ההימור שלי – גם הקרנות בסופו של דבר יזהו את הפוטנציאל ויצאו מחוץ לבועה. אבל מבחינתן החשוב הוא לעולם לא להיכנס לעמדה של קורבן, של קבוצה שמגיע לה יותר מאשר היא מקבלת.

הומור.

תשמעו הן מצחיקות. ולא רק כשמשלמים להן. קשה לייצר הומור טוב שהוא לא צהוב ונטול רכילות ולשון הרע. הומור קשור בטבורו עם קליטה חדה של המציאות, הבנה של דקויות ומחשבה חריפה. לא שמעתי הרבה, אבל ממה שקלטתי אי אפשר להפסיק לצחוק מהחיקויים והבדיחות שהן מעלות על הבמה.

תנאי ראשון לכל מי שרוצה להתפתח וללמוד הוא שיהיה קצת אין. שיבטל קצת את דעתו. שלא יסבור שהוא יודע הכל. זהו יסוד שמדגישה החסידות. ניכר בבנות שהן מודעות לעצמן אבל גם רוצות להתפתח, ללמוד, לבחון, להתמחות, במשחק, בריקוד, בבימוי, בשיווק ובפרסום. אולם לא בכל מקום ולא בכל מחיר. הן כמהות ללמוד, אבל מבלי לוותר על שמירה קפדנית של ההלכה.
 
חצות. הטמפרטורה קרובה לאפס. יצאנו מהתוועדות שמחה אצל השליחים בברדיטשב, ר’ שמואל וחנה טאהלר. במהלך ההתוועדות השליח סיפר שלא מזמן התגלה שהקבר של ר’ לוי יצחק, סניגורם של ישראל, לא נמצא במקום שכולם חושבים. הוא מרוחק מהציון המפורסם בכעשרים שלושים מטרים. מי שבנה את האוהל פספס.

לא פחות מכך התרגשנו לגלות שרק בשנים האחרונות נמצאה המצבה של הרבנית שרה, נכדתו של בעל התניא וכלתו של ר’ לוי יצחק מברדיטשוב. הצוות התעקש לחפש את המצבה בחשכה, תוך הליכה בבוץ בין הקברים השונים. השליחה סיפרה כי היא נפטרה בזמן לידת בתה. הסיפור האישי, הנשי, מייד יצר חיבור ועורר התרגשות. העבר נראה פתאום קרוב. לא יוצר חיץ. הן לא היו צריכות לומר, אך היה ניכר שהעוצמה שלהן כנשים מצליחות, ידועניות, שמחות, יונקת את כוחה מעוצמתן של נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה היהודית בכלל והחסידית בפרט. הן חוליה, אבל חוליה בעלת תפקיד מכריע, שהן מתעקשות להגשים בכל רגע מחייהן.

(באדיבות אתר התבוננות)